Dream Theater – Black Clouds & Silver Linings

כמעט חודשיים עברו מאז יציאת אלבום האולפן העשירי של להקת הפרוגרסיב מטאל הגדולה בעולם. כמעט חודשיים עברו מאז ההופעה הראשונה של הלהקה בישראל, הופעה ענקית שהייתה יום חג לכל חובבי המטאל בארץ. כמעט חודשיים של שקט בגזרת הביקורת. למה לקח לי כל כך הרבה זמן לכתוב ביקורת על האלבום הזה?

כמעט חודש לפני ההופעה וכבר היה לי עותק של האלבום הזה. ישבתי והקשבתי לו רבות, כמו שתמיד עשיתי עם אלבום חדש של הלהקה האהובה עליי. וכן, תמיד ספגתי ביקורות על הכתיבה בנוגע ל DT, מכיוון שבמשך שנים הייתי "פאן בוי". אמנם, לפרקים הייתי "פאן בוי מפוכח", שיכול להעיד על רגעים מביכים בקריירה המוזיקלית של אליליו, אבל עדיין – מעריץ מושבע, כזה שנסע כמה פעמים לחו"ל בשביל לראות את אליליו בהופעה, כזה שעשה שמיניות באוויר בשביל לפגוש אותם, ולהרוויח כמה שניות של קרבה למוזיקאים שעיצבו את זהותו כמוזיקאי בעצמו.

כשבוע לפני ההופעה עבדכם ראיין את Jordan Rudess, קלידן הלהקה, לקראת ההופעה בארץ, והתאמץ במיוחד להישמע מתלהב מהאלבום החדש. הדברים שנאמרו על ידי בראיון היו מדויקים – אני באמת מאמין שהאלבום הזה הוא האלבום הממוקד ביותר של הלהקה מאז יצירת המופת Awake, אי שם ב 1994. מזה זמן רב, הלהקה הנפלאה הזו ידעה בדיוק מה היא רוצה לעשות באלבום אולפן, ולא טרחה לסטות מההחלטה במהלך העבודה על האלבום. ניתן לשמוע זאת בכל שנייה של האלבום הזה. הבעיה היא שמדובר באלבום רע. לא פחות.

נדמה כי DT החליטו לעשות אחד מהדברים הבאים, אם לא כולם:

1.לסתום את הפה לכל אלו שטוענים ש DT היא להקה של "מאוננים מוזיקליים", שמעטרים את השירים שלהם בסולואים שלא נגמרים וקטעים ארוכים שלא הולכים לשום מקום. ביקורת זו, שבמשך שנים נהדפה ע"י השירים הבנויים לעילא של הלהקה, הפכה להיות אולי מעין בדיחה פנימית של חברי הלהקה, שאולי (במעשה Dave Mustane) החליטו לענות בהפיכת הביקורת לאמת, תוך ניסיון להראות שגם כשהם עושים בדיוק את מה שאומרים עליהם, זה עדיין נשמע טוב.

2.ללכת עם אהבתם להרכבי הפרוג של שנות השבעים צעד אחד נוסף קדימה, ולעשות אלבום פרוג טיפוסי – ארוך, מלא בחשיבות עצמית, וירטואוזי, גדול מהחיים.

3.להיכנס לאולפן בחוסר חשק ולהקליט אלבום, שכן שגרת החיים של הלהקה בשנים האחרונות מכתיבה אלבום אולפן כל שנתיים, ואת המעריצים אסור לאכזב. אותם מעריצים שהביאו את הלהקה למעמד הרם בו היא נמצאת כיום.

לא משנה מה הם החליטו מבין השלושה, האלבום עדיין נשמע רע. הוא נשמע רע, מכיוון שכל שלושת הדברים לעיל נשמעים בכל רגע של האלבום. חוסר החשק או חוסר ההתלהבות מתהליך היצירה מתבטא בעובדה שאין ולו רגע אחד מפתיע באלבום – כל השירים נשמעים נוסחאתיים (בהתאם לנוסחאות ש DT קבעו בעצמם). כבר בשמיעה הראשונה יכולתי לדעת בבירור מתי הקצב ישתנה, מתי ייכנס סולו גיטרה, מתי נשמע דיאלוג גיטרה-קלידים, מתי Labrie ייתן מעצמו יותר, ומתי Portnoy ירביץ בנו מעבר תופים, והכי גרוע – בדיוק איזה מעבר תופים, שכן המתופף הגאון הזה נוטה לעבוד עם תפקידים קבועים, אותם הוא שולף בהתאם למצב הרוח שלו. לסיכום הטענה הראשונה – האלבום הזה פשוט חסר השראה.

טענת ה"אוננות המוזיקלית" הייתה האהובה עליי במשך שנים, שכן מדובר בטענת טעם וריח בלבד. מי שלא אוהב את פרוג רוק, פשוט לא אוהב את הז'אנר, ודי ברור שסולואים ארוכים ומלאי טכניקה לא יהיו כוס התה שלו. אבל האהוב עליי בטענה הזו הייתה שהיא הייתה לא נכונה, שכן עד האלבום הקודם של הלהקה (שהיה בינוני), לכל השירים הלא נגמרים של DT היה כיוון ברור, ומטרה. ויותר חשוב: לסולואים הארוכים הללו הייתה סיבה ממש טובה להיות שם, סיבה שנעוצה בהיגיון הטקסטואלי של השירים, ובהתפתחות השיר והמבנה שלו. בקיצור – מבעד לריצות הלא אנושיות על המיתרים, יכולנו לשמוע כתיבת שירים וחשיבה מוזיקלית.

אבל בעודי מאזין לשיר הראשון באלבום, A Nightmare to Remember (שהוא השיר הטוב באלבום, וזה בעייתי שכן מדובר בשיר לא כל כך טוב), אני לא מצליח להבין, גם בפעם החמישים שאני שומע אותו, למה לעזאזל אני שומע סולו גיטרה של שלוש דקות, שלא לוקח אותי לשום מקום. הבעיה מחריפה ומגיעה לשיא השלילי בשיר האחרון באלבום, The Count of Tuscany, שהוא, ללא ספק, השיר הגרוע ביותר ש DT אי פעם כתבו. כן, הרבה יותר גרוע מהבלדות נוטפות הסוכר מהאלבומים המוקדמים שלהם. טקסט בינוני, לחן חסר השראה, ואורך בלתי נסבל (כמעט 20 דקות על כלום).

מה שמוביל אותי למסקנה הבלתי נמנעת, שתרגיז המון קוראים, וללא ספק תגרור קריאות של "פלצן": DT איבדו את זה, בדיוק כמו שכמעט כל הרכב פרוגרסיב רוק איבד את זה בשנות השבעים והשמונים. ואין בכך שום דבר רע. אחרי קריירה של למעלה מעשרים שנה, צפוי שלהקה תאבד את הכיוון שלה. ללהקות העל הדינוזאוריות לקח פחות זמן להיכנס ללימבו חסר רחמים של חשיבות עצמית וחוסר כיוון. Genesis, King Crimson, Yes, Caravan, Gentke Giant, Emerson Lake and Palmer – כולם היו באותו מצב קודם, וחלקם נפלו לקלישאה בצורה קשה יותר מאחרים (במיוחד ELP). קשה לשמור על איזשהו כיוון מוזיקלי ברור כשאתה מנגן שירים של 15 דקות ובונה על זה קריירה.

תשאלו את Pink Floyd, שספגו את עיקר הביקורת על השירים שלא נגמרים והפומפוזיות של המופעים שלהם. אז נכון, DT עוד לא מעלים חזירים מעופפים להופעות, אבל אין ספק שבשירים חסרי מעוף כמו A Rite of Passage הם מגיעים למקום המגוחך הזה, שמדיף ריח רע של עודף תיאטרליות וחוסר הבנה של הסיבה לשמה הם התכנסו באולפן.

עצוב לשמוע אלבום חדש של הלהקה שאתה הכי אוהב, כשהשיר הכי טוב בו הוא שיר שמורכב מחלקים משירים קודמים של הלהקה. החלק האחרון בסאגת הגמילה מאלכוהול של מייק פורטנוי (The Shattered Fortress) נועל את הסאגה בקול ענות די חלשה, כשהוא משלב רק כמה שניות טריות בתוך בליל של רגעים בולטים מהשירים הקודמים. יהיה עצוב לגלות שחברת התקליטים של הלהקה תשחרר בשנים הקרובות אלבום מיוחד המכיל את כל הסאגה, כאלבום שעומד בפני עצמו – צעד שרוב מעריצי הלהקה בטח כבר עשו בעצמם, וצעד שסביר להניח יבוצע ע"י הלהקה עצמה באחד מאלבומי ההופעה שלה הבאים.

ולא בכדי העליתי את הסברה שחברת התקליטים תבצע מהלך שכזה, שכן לחברת התקליטים חלק לא מבוטל בבינוניות של האלבום החדש: הוא מריח משיווק יתר, משיחות על עתיד הלהקה, פילוח קהלי יעד, התאמה לטעם המעריצים. נדמה כי הוחלט בישיבות מעונבות שקהל היעד הוא בני נוער צעירים שאוהבים טכניקה והדגשה של עליונות מוזיקלית. DT, בתור להקה שסבלה שנים מיחס מזלזל מצד חברות תקליטים, כנראה נשבתה ביחס הזהב ש Roadrunner מעניקים לה, והתוצאה היא אלבום… ובכן, רע.

הנורא מכל הוא הרגע הכן ביותר באלבום, השיר הרביעי The Best of Times, שיר קינה שכתב מייק פורטנוי אודות אביו, שנפטר לא מזמן. פורטנוי תמיד דאג לשפוך את קרביו על הלהקה, להפוך אותה לפסיכולוג שלו, והטקסטים שלו היו האישיים ביותר, ללא ניסיון להסתיר את משמעותם. בז'אנר מוזיקלי אחר, הוא היה נחשב ליוצר אמיץ, מהסוג שמבקרי מוזיקה אוהבים במיוחד (מישהו אמר ניק דרייק?), אבל בז'אנר שבנוי על אגרסיביות ודיסטורשן, אין סיכוי שמישהו ייקח אותך ברצינות. אולי זו הייתה התקווה שלו, כשכתב את הטקסטים האישיים שלו, אבל במעמד הנוכחי, כשהלהקה שלו היא הלהקה המצליחה ביותר בז'אנר (ואחת מלהקות המטאל הגדולות בעולם) קשה להתחמק מעיני הביקורת.

פורטנוי הלך צעד אחד רחוק מדי, עם שיר חושפני מדי, לחן חלש מדי שלא מצליח לכסות על הטקסט האישי, שלפרקים מצליח להביך אותי, בתחושה שאני לא שומע שיר, אלא קורא את יומנו האישי של האיש. עיקר הבעיה עם השיר הזה (חוץ מהעובדה שהוא ארוך מדי ונוטה למלודרמטיות) היא שהוא חושפני מדי, ולא מצליח למתוח את הקו בין אישי לפרטי. יש רגעים שאולי לא כדאי לחשוף בפני הקהל שלך, ואם כבר לחשוף אותם, אז לא בצורה הזו – לא בטקסט לא מחוכם שכזה, ולא בשיר פשטני שכזה.

אני מניח שאם היה מדובר בלהקה מבטיחה וצעירה, והיה זה האלבום השלישי שלה, הייתי ממש מתעצבן על הציפיות ועל הרגעים שבזבזתי בהאזנה ליצירה המפוקפקת שלהם. אבל מכיוון שמדובר בהרכב כל כך ותיק, שמאחוריו כמה וכמה שיאים מוזיקליים יוצאי דופן (מבחינתי, Metropolis Pt. 2 הוא אחד מחמשת אלבומי המטאל הטובים בהיסטוריה, לפחות עפ"י טעמי האישי), אפשר להתייחס לאלבום הזה בסלחנות כזו א אחרת. אמנם, קצת קשה, אבל אפשרי בהחלט.

השאלה האמיתית היא לאן הולכים מכאן? האם DT ימשיכו בקו הבינוני הזה אל האלבום הבא, או שמא הם יפציעו באלבום הבא כהרכב שנולד מחדש? מעריצי הלהקה זוכרים את ההאזנה הראשונה לאלבום Falling Into Infinity – אלבום בינוני, לא ממוקד, שבדיעבד יוצג כאלבום שכמעט פירק את הלהקה, עקב חילוקי דעות והתערבות של חברת התקליטים. האם בעוד כמה שנים, לאחר יצירת מופת נוספת, הלהקה תספר ש Black Clouds & Silver Linings היה יציאה דומה?
הזמן יגיד, ובינתיים אשב בצד ואזכר ברגעים היפים יותר שידעה הלהקה הנפלאה הזו, שסיפקה לי כמה מרגעי המוזיקה היפים ששמעתי.

וכן, ההופעה בארץ הייתה בדיוק כמו האלבום – בינונית, מלאה בסולואים שלא נגמרים, נקייה מדי, מקצועית מדי, ללא שום רגש או כנות. אבל וואלה, נהניתי. תהרגו אותי.
|MS|2626|MS|