Dream Theater – Octavarium

כן הם עשו זאת שוב פעם. אחרי האלבום הקודם שהושמץ רבות עקב העובדה שהיה מטאלי מדי ולא הזכיר את כל מה שאיפיין את דרים ת'יאטר לאורך השנים, מפצה הלהקה את מעריציה האדוקים באלבום חדש ומצוין. הלהקה הבטיחה שהאלבום הזה יהיה חזרה לשורשים, האם היא עמדה בדבריה? בלי שום צל של ספק, החזרה לשורשים מתבטאת ב-2 אופנים: הראשון חזרה לשורשי הלהקה ולפרוג מטאל איכותי שאפיין אותה באלבומי מופת כמו אימג'ס וסינס, והשני שמתבטא בעיקר ביצירת הפאר האחרונה באלבום, חזרה לשורשי הרוק המתקדם ומחווה לכל להקות הרוק המתקדם הגדולות שהשפיעו על הלהקה. למטאליסטים הקשוחים שלא מתקרבים ללהקות כמו קינג קרימזון,יס, ג'נסיס, פינק פלויד, ביטלס זה לא יאמר הרבה, אבל לאנשים שגדלו על שירים כמו Shine on You Crazy Diamond ,Lucy in the Sky with Diamonds,Supper’s Ready היצירה האחרונה היא בהחלט עם אמירה אומנותית חזקה, ההתחלה האווירתית במשך מעל ל-3 דקות בסגנון פינק פלויד, ההמשך בנגיעות ג'נסיס, באמצע סולו מדהים של רודס עם סאונד סטייל רייק וייקמן וציטוטים משירים ידועים במתכוון, הלהקה מתעלה על עצמה ונותנת את הכבוד הראוי לאבות הרוחניים שהשפיעו עליה כל כך, מה שקורה מפה והלאה עד סוף השיר זאת אורגזמה מוזיקלית פנטסטית בייחוד היוניסונים,הסולו מלא הרגש של פטרוצ'י בדקות האחרונות של השיר והסיום בסולם המינורי המרגש יחד עם התזמורת. השיר הזה מגמד את מה שהלהקה השיגה ב ציינג' אוף סיזנס שהוא אחד משיאי הלהקה ,וללא ספק אוקטבריום הוא שיר שייכנס לספרי ההסטוריה של הרוק והמטאל המתקדם.

שומעים ללא ספק את הכתיבה הטובה של השירים, את הרעיונות החדשים כמו בפניק אטאק, וגם את השימוש של רודס בסינתיסייזרים אנלוגיים לראשונה בתולדות הלהקה, בסינתיסייזרים ייחודיים וגם בפסנתר כנף לאורך כל האלבום – זאת אחת התוספות המרעננות ביותר שהלהקה יכולה לחשוב עליהן. אין ספק שסאונד הפסנתר של הקורצוייל היה יכול להיות מצויין גם לאלבום הזה, אבל מי שמנגן על פסנתר (כמוני) יודע שאין כמו הצליל העמוק והאמיתי של הפסנתר, שום דבר לא יחליף זאת, גם לא סאונד מדויק של סינתיסייזר. גם התזמורת שמופיעה בחלק מהשירים כל כך מתאימה ומוסיפה, זהו ללא ספק רעיון של רודס, האיש הפרוגרסיבי ביותר בלהקה שגדל על להקות הרוק המתקדם של שנות ה-70 ואוהב במיוחד את להקת יס בעלת המאפיינים הסימפוניים. תזמורת יכולה להיות גימיק יפה כמו במקרה של מטאליקה בהופעה הידועה לשמצה, אך שם היא פשוט לא התאימה, באוקטבריום התזמורת מתאימה למבנה השירים כמו כפפה. מה שעושה את האלבום הזה למצוין מבחינתי היא העובדה שקודם כל הוא ממוקסס בצורה מצוינת ע"י מייקל בראוור, שנית, האלבום מאוזן מאד בין קטעי פרוג מטאל מסורתיים מחד ומודרניים מאידך, ישנן גם בלדות מתוקות כראוי לאלבומי הלהקה, וחידוש מרענן בדמות השפעות ברורות של יו2 ומיוז, השפעות מבורכות. השירים באלבום מתחברים כמו פאזל, ובכלל אי אפשר להתנתק מהאלבום ולשמוע אותו כרצועות בודדות, אלא חייבים לשמוע אותו כאלבום. גם באלבום הזה הצליל שמסיים את האלבום קודם הוא זה שפותח את האלבום החדש. עוד פרט מעניין היא העובדה שדרים ת'יאטר הקליטה את האלבום באולפני Hit Factory , והיה לה את הכבוד להיות הלהקה האחרונה שמקליטה באולפן לפני שהוא נסגר. כמו כן העטיפה האחורית ממש יפה, שמות השירים משולבים על אוקטבה של פסנתר, כאשר העיניים של חברי הלהקה יוצאים מכל אחד מתווי הדיאז. מבקר ידוע כתב בסקירה שלו שהאלבום חסר קונספט. מישהו קבע שכל אלבום פרוג צריך להיות אלבום קונספט? אבל למה להיות קטנוניים, יש בהחלט קונספט באלבום הזה ובגדול. השיר הראשון באלבום הוא המשך הקונספט של תיאור תהליך הגמילה מאלכוהול שעבר פורטנוי שתואר באלבומים הקודמים,כמעט בכל השירים משולבים ריפים משירים מאלבומים אחרים של הלהקה או מהאלבום הנוכחי, השיר האחרון הוא קונספט מחווה ללהקות הגדולות של הרוק המתקדם משנות ה-70, וגם שם האלבום בהחלט מעניין, זהו האלבום השמיני של הלהקה ולכן הוא נקרא כך, הוא מכיל 8 שירים, וגם תאריך ההוצאה של 6.7 נקבע בכוונה כך שיהיה 6,7,8.. דרך אגב, אנחנו זוכרים טוב מאד מה קרה בפעם האחרונה כשאיזה להקה שוודית ידועה עשתה אלבום קונספט, מרוב קונספט לא הייתה מוזיקה באלבום (והמבין יבין).

הקטע הראשון שפותח את האלבום בסערה עם ריף מטאלי מקפיץ,The Root of All Evil, הוא כאמור תיאור שלב נוסף מתוך 12 השלבים בתהליך הגמילה מאלכוהול שפורטנוי עבר, שינוי האוקטבות והשבירה המלודית בפזמון הוא בדיוק אחד הדברים שאפיינו את הלהקה לאורך השנים והיא עושה את זה בצורה מצוינת, השירה של לברי מצוינת מהרגע הראשון באלבום, והברייק של רודס כמיטב המסורת מאתגר מאד.

קטע הפסנתר שמסיים את השיר הראשון הוא גם קטע הקלידים שמתחיל את השיר האחרון. הפסנתר ממשיך לתת את הטון גם בהתחלה של השיר השני,The Answer Lies Within שמרגיע את האווירה אחרי ההתחלה המטאלית הקצבית של האלבום, כמיטב המסורת של דרים שיודעת לאזן בין קטעים מורכבים ומטאליים לבין קטעים שקטים שלעיתים נושקים לגבולות הקיטש, התזמורת פה מוסיפה פה מהתו הראשון.

השיר השלישי,These Walls, באלבום הוא שיר פרוג מטאל טיפוסי, גם פה רודס בולט לאורך כל השיר, הסיום של השיר מאד דרמטי עם כינורות ברקע, זהו לא מן השירים הבולטים באלבום. השיר הרביעי,I Walk Beside You, הוא עוד רענון לרפטואר הדרימיסטי, שיר בסגנון יו2, פורטנוי אמר שהלהקה רצתה לעשות שיר בסגנון הזה הרבה זמן, והאמת שהשיר מזכיר לי קצת חומר גנוז של דרים משנת 97 שהיה אמור לצאת כאלבום כפול אך בסוף יצא כאלבום אחד. לטעמי זה יהיה אחד השירים הכיפיים ביותר בהופעות של הלהקה בסיבוב הקרוב ואני מחכה בקוצר רוח לשמוע אותו לייב.

השיר החמישי באלבום,Panic Attack, אחד הטובים ביותר, שיר פרוג מטאל שמאחד בכולו את כל הטוב שיש בדרים ת'יאטר, הכשרון של פורטנוי המטאליסט שבחבורה על התופים, הרעשה ארטילרית מכיוון הבס שפותח בריף מצוין, סולואים וירטואוזיים מצד הקלידן היהודי,סולואים מלאי השראה מצד פטרוצ'י, יוניסונים משותפים של הקלידים והגיטרה, וג'ימס לברי ששר כמו מלך ומפתיע אותנו עם שירת פאלצטו לכמה שניות (מישהו אמר שאין חידושים באלבום הזה?)
השיר השישי,Never Enough, הוא ללא ספק עם השפעה מובהקת של להקת הרוק הוולשית מיוז, האפקטים על הקול של לברי גורמים לך לחשוב שמא מת'יו בלאמי שר באלבום הזה, אך עדיין העצמאות הפרוגרסיבית של השיר נשמרת עם שבירות ומעברים אופיינים לאלי הפרוג מטאל.

השיר השביעי,Sacrificed Sons, הוא שיר שנכתב על קורבנות אסון מגדלי התאומים. רוב חברי הלהקה גרים בניו יורק וזה אירוע שהשפיע עליהם מאד מבחינה רגשית. ג'ורדן רודס ערך לאחר האסון קונצרט צדקה שכל כספיו הקודשו לקורבנות, ג'ון פטרוצ'י סיפר לנו לאחר ההופעה בפראג לפני 3 שנים עד כמה האירוע השפיע על חייו, והתוצאה היא שיר פשוט מצמרר שגורם לשיערות הגוף לסמור. הפזמון מלא כל כך הרבה רגש, אבל שלא תטעו, הבלדה לא מחזיקה לאורך כל השיר, באמצע שבירה אופיינית ויוניסון פסנתר וגיטרה, לאחר מכן רודס מרחף עם הסאונד ליד שלו,פטרוצ'י מפגיז בסולו טכני ולאחר מכן בסולו מלא פיל, ולסיום רודס מקנח במיתרים אווירתיים שמקרבים את המאזין אל פסגות שגם מטוס ג'מבו לא יגיע אליהם. השירים באלבום נעשים בהדרגה לטובים יותר עד נקודת הרתיחה בשיר האחרון, קתרזיס טוטאלי.

אני חייב לומר שמאז ששמעתי בפעם הראשונה את אימג'ס, לא התרגשתי מאלבום של הלהקה בצורה הזו, יש פה הרבה דברים שגרמו לכך:אמנם אי אפשר להגיד שזהו האלבום הטוב ביותר של הלהקה, כי לא כל השירים מוצלחים פה באות המידה, אבל זהו בהחלט אחד מאלבומיה הטובים ביותר. הדומיננטיות של רודס בנגינה ובהלחנה של האלבום היא הפקטור המרכזי(קווין מור פשוט לא מגיע לקרסוליים שלו ודרים עם רודס שדרגו עצמם למעלה מבחינת רמת הכתיבה והביצועים), הסולידיות של פטרוצ'י באלבום יחד עם רגעי קסם אופיינים,סיפוק הסחורה כמו תמיד של פורטנוי גאון התופים, ההפגזה האטומית של מיאנג בבס, והרנסאנס המתמשך של ג'יימס לברי שקולו נשמע נפלא כמו בתחילת שנות ה-90. ברוך אתה השם הבורא לנו יוניסונים, ואמרו אמן.תכינו את הגולאש בבודפשט, אנחנו מגיעים בקרוב!