Dreamland – Future's Calling
- The Chance (intro)
- Hearts Like Lions
- A New Way
- Breaking The Chains
- Destiny
- Die Slowly
- Fade Away
- All For One
- Dreamland
- Future's calling
- Blank Mind
- A New Dimension
- Repeating Supremacy (Outro)
אני חייב להגיד שהתגעגעתי קצת לפאוור מטאל ישן וטוב לפי הספר – Dreamland נפלו עלי ממש בטוב. עכשיו רק נותר לבדוק מה מסתתר מאחורי העטיפה, שבה נראית אישה בביגוד אוורירי מוקפת באור בוהק. האינטרו של האלבום, "The Chance", נפתח עם גיטרות עצמתיות כמיטב המסורת, התופים והבס מגבים אותם היטב, וזה נותן תאבון רב לשירים שיבואו אחריו.
השיר השני, "Hearts Like Lions", שוב נפתח עם ריף גיטרות סוחף ומעניין, והסולן נכנס מעולה. קול שמזכיר בטונים שלו טיפה את אנגרה, ומה כבר יכול להיות רע בזה. הבית נשמע טוב והבקינג ואקלס מוסיפים המון לשיר ומשתלבים כמו שצריך. שיר מצוין לפתוח איתו את האלבום, ואת הערב בכלל. הסולו יפהפה, ופשוט לא רוצים שהשיר יגמר. פאוור מטאל לפי הספר הישן והטוב, שלא נשען על קלידים, ונותן בראש עם שני גיטריסטים דומיננטיים ברמה גבוהה מאוד.
השיר השלישי, "A New Way", ממשיך לתת בראש עם ריף פותח פאוורי חזק, שנותן בראש ללא רחם. הסולן מדגים יכולות חדשות, איפה הוא היה עד היום? אפשר למצוא באלבום לא מעט השפעות מאזור הדת' השוודי, ולמען האמת השילוב קצת מזכיר לי את Seven Witches בתקופה הטובה שלהם. השיר הרביעי נפתח בצורה יותר הבי מטאלית, עם בס דומיננטי כמו אצל מכרינו הידועים לטובה Manowar. הקצב קצת נרגע כאן, למרות שהשיר כבד מכדי להיחשב בלדה. סולו קצרצר מזכיר לנו יכולות טכניות שבהן ניחן הגיטריסט, ויש לנו יופי של שילוב בין הרבה מאוד השפעות.
השיר החמישי, "Destiny" מתחיל בצורה כבדה, מה שממשיך להוסיף למגוון המוזיקלי העשיר שיש ללהקה הזאת. הסולן שוב מרשים, והתופים והבס מחזיקים יפה מאוד את כל העושר הזה על הכתפיים. הבלדה הכל כך צפויה מגיעה בשיר השביעי, "Fade Away", אבל היא מאכזבת למען האמת. זה השיר היחיד באלבום שאני באמת יכול להגיד ששמעתי 10,000 כמוהו בעבר. מלווה לו גם קליפ בגרסת הלימיטד, מה שמעלה אצלי תמיהה למה דווקא לשיר החלש באלבום הוציאה הלהקה הזאת קליפ, אבל אני אשאיר את השיקולים להם. אולי בגלל השילוב עם השירה הנשית ברוב השיר, דבר שמופיע לראשונה באלבום.
החבר'ה האלה פרצו בפסטיבל Sweden Rock ב-2001, ומאז רק הלכו והשתפרו. פאוור אירופאי קלאסי, כמו שמעט מדי להקות עושות היום. נכון, יש לא מעט אנשים שיגידו שוואלה זה בנאלי ולא מחדש כלום, אבל קצת התגעגעתי לזה, ולכן אני משבח את האלבום הזה ואני בהחלט מבין למה פיט סילק (דוקיארד) החתים אותם… עד האלבום הבא.