Dreamtale – Difference

אחרי נדידה בין ארצות אירופה השונות בחיפוש (די מייאש) אחרי להקות פאואר מטאל מעניינות, אני חוזר לכור מחצבתי – פינלנד, וללהקה חדשה, העונה לשם Dreamtale. חפירה קלה מעלה שהחבר'ה האלה לא עד כדי כך חדשים, וזהו האלבום השלישי שלהם. הפאואר הפיני תמיד היה בראש מעייניי למרות החלשות בשנים האחרונות, הבלגאן של סטראטוריוס, ההידרדרות של סונטה, אני עדיין מאמין שלפינים לא חסר מה למכור בתחום.

Lost souls פותח בריף גיטרות קצבי ומעניין, ויחד עם קלידים נהדרים ולא נמרחים יש לנו פתיחה מעניינת, שמבטיחה רבות. הסולן נכנס מצוין, והחבר'ה עובדים לפי הספר – מוזיקה קלילה, פזמון קליט, והפעם הספר לא מאכזב. כתיבת ריפים טובה ועבודת רית'ם יציבה, מתובל בסאונד טוב(בכל זאת אלבום שלישי), נותנים לנו שיר טוב, שמהווה פתיח ראוי לאלבום פאואר פיני.

Wings of Icaros נפתח במשחק קלידים חמוד, והסולן שוב נכנס מצוין. החבר'ה האלה החליפו אותו לפני כמה חודשים, ולדעתי יש לו עתיד אם הוא ימשיך לשיר ככה. מרגישים שהקלידן מאוד מרכזי כאן, למרות שהגיטריסט כותב את רוב השירים. הקלידן לא מתפרץ ולא "מאונן" על הקלידים, ויחד עם שני גיטריסטים שיודעים את העבודה, ועם השפעה עמוקה של אבות הסגנון, הלווין, יש כאן מתכון מנצח. חסרון קל שגם כאן השיר מסתיים עם פזמון חוזר, וזה נותן מעין ריטואליות מעצבנת, אבל אפשר לסלוח להם.

New life נפתח בקטע דיבור כלשהו, ועבודת גיטרות יציבה שמלווה את הסולן הנהדר, וליריקה פאואריסטית מצויה, שוב מזכירים לנו שהחבר'ה האלה קראו את הספר הזה טוב מאוד. עד כאן חסרו לי טיפה סולואים וירטואוזיים ומפוצצים, אבל מי אמר שכל גיטריסט חייב להיות מינימום לוקה טורילי. נכון, זה מומלץ בספר, אבל גם בלי החבר'ה האלה מסתדרים מצוין. זה אפילו מחסיר דביקות שכל כך אופיינית להרבה להקות בסגנון, והם בהחלט לא "עוד להקת פאואר". בסוף השיר יש סולו א-לה ראפסודי, אבל לא מופגז טכנית אלא אפי ומגניב. הסולן מושפע מג'ף סקוט סוטו הנהדר, בעיקר בתקופת המלמסטין שלו. ואם יש סולן שהיה צריך לקבל הרבה יותר כבוד, הרי זה אדון סוטו.

השיר הרביעי, lucid times, הוא השיר הארוך באלבום, ואורכו מעל 7 דקות. הציפיות שלי גבוהות לאור מה שקיבלתי עד עכשיו, והפתיחה מבשרת רק טובות. קטע אווירתי ימי ביניים סטייל והסולן ששוב מפגין ביצועים מרשימים יחד עם הקלידן הפנטסטי שעושה עבודת קודש ועדיין לא כלום לא נמרח ולא משתלט על כל המוזיקה ואפילו מקבל מיני סולו כאן, יש עתיד. שם האלבום הוא 'הבדל', ויש אכן הבדל בינם לבין הרבה להקות פאואר חדשות שצצות עכשיו כמו פטריות אחרי הגשם. סולו בס קצר, שמזכיר לנו מי מחזיק את חטיבת הקצב כאן, ושטיחי קלידים נותנים לנו בראש. קטע טיפה גותי/כנסייתי, בדיוק כמו שאני אוהב. בשיר מעברי קלידים רבים, שרק מראים לנו את הורסטיליות העצומה הטמונה בחבר'ה האלה. קטע שקט לפי מיטב המסורת, והכל אחלה. הסולן מראה טיפה גוונים דיקינסונים, ומה יכול להיות רע בזה? בונבון של שיר, בונבון של אלבום. גם הליריקה ברמה גבוהה ומדברת כאן על הבזבוז של החיים שלנו שהפכו לשגרה משעממת. בכל מקרה, השיר לא משעמם כלל.

מישהו התגעגע לבלדת פאואר-קיטש-מטאל? הנה הגיע אחת! Mirror משאיר אותנו להישען אחורה ולהירגע, והיא אפילו לא דביקה כצפוי. מתוך אלפי בלדות פאואר מטאל, זאת נכנסת במקום טוב לקראת החלק העליון של הטבלה. נכון, זה שוב שיר אהבה נכזבת, אבל אפשר לחיות עם זה. בסיכום הכללי, האלבום מציג רמה גבוהה מאוד, ואפשר בהחלט לשים את הלהקה הזאת כאחת ההפתעות הנעימות של השנה, עכשיו כשהשנה עומדת להיגמר.