Dublin Death Patrol – Death Sentence

על הנייר כל חובב Thrash לא יכל לייחל לשילוב מגניב יותר; סופרגרופ הכוללת את שניים מטובי הסולנים שידע הז'אנר בצד האמריקאי שלו – סולנה הראשון של Testament מימי Legacy שידוע יותר בתור הסולן המיתולוגי של Exodus מר Steve 'Zetro' Souza בעל הקול הצפרדעי-ארסי-מרושע לצד סולנה הנוכחי של Testament ואגדת מטאל בפני עצמו, האינדיאני העצום מר Chuck Billy בעל השירה המאסיבית והנוכחות היותר בולטת. אז מה בעצם השתבש ואיפה הרעיון המגניב הזה נופל? מיד נגיע לזה אבל תחילה בוא נספר קצת על DDP ואיך בכלל התחיל שיתוף הפעולה הזה.

בשנת 2006 נפגשו שני החברים Zetro ו Chuck והחליטו להקים פרויקט צדדי שלא קשור ללהקות האם אך ורק בשביל הכיף. מין "בוא לבר" של סצנת ה Thrash של סן פרנסיסקו, הרכב שמנגן Thrash אבל יותר לכיוון האחוותי והמשפחתי שבו. כל הופעה של ההרכב כללה במינימום 7 אנשים על הבמה ובהקלטות האלבום הראשון השתתפו 9 נגנים ו 2 זמרים, חלקם אושיות כמו Phil Demmel מ Machine Head ו Vio-Lance, חלקם קרובי משפחה – כמו אחים של Chuck ושל Zetro, חלקם חברי עבר באגדות Bay Area כמו Guilt,Vio-Lance, Lääz Rockit ועוד נגנים מהאזור. אפשר להגיד שבכללי האוירה בהרכב היתה של כיף שכונתי ומוזיקה בין חבר'ה – לא בצורה שפגעה באיכות או ברצינות של המוזיקה, אבל כן בהרגשה, מין ג'אם סשן בין חברים טובים.

אז האלבום החדש יצא כחמש שנים לאחר האלבום הראשון שלהם – DDP 4 life כשאת העטיפה מעצב הגאווה המקומית אלירן קנטור – שכבר עיצב ל Testament שתי עטיפות אלבומים. אם האלבום הראשון היה באוירה יותר "שכונתית", עם כמות יפה של קאברים ושירי לייב, האלבום החדש מכיל אך ורק חומר מקורי שהוקלט בסטודיו. הבעיה היא שמה שעובד על הנייר לא תמיד עובד בפועל.

לאחר דקה אינסטרומנטלית השיר הראשון Mind Sewn Shut מעלה הילוך ונכנס לתנועה. הדואט של הצמד Zetro את Billy עובד באופן סביר. כל אחד מתבלט ביחוד שלו אבל אין הרגשה של שילוב התורם ערך מוסף. השיר לא ממש ממריא לשום מקום ואנחנו נותרים עם פתיחה די עגומה. Dehumanize לעומתו מזכיר לך למה שמעת את האלבום הזה מלכתחילה – שאגת פתיחה עצבנית של Billy שעוברת אל עבר תיפוף די פשוט ושבטי שבונה לו בהדרגה ביחד עם השירה הארסית המנוגדת של Zetro המנון מטאל שהוא לא מתוחכם במיוחד אבל כיפי מאוד.

Blood Sirens הופך לקראת הדקה הראשונה שלו להמנון ת'ראש מדבק, מהסוג שSlayer כתבו ב Seasons, Testament ב Alone in The Dark ו Exodus ב And Then There Were None והוא השיר הראשון הממש טוב באלבום הזה. בניגוד לשני השירים הראשונים הוא מובל דווקא ע"י Zetro שזוכה לליווי של Billy ולא להפך. Broken מפליא בפזמון מלודי להפליא של Billy, ו Conquer and Divide מכיל אולי את הדואט הכי טוב של שני הזמרים באלבום כש Zetro צועק וBilly עונה לו (הייתי אפילו מצטט לכם לולא היו משקיעים בחוברת לאלבום, או מזינים באינטרנט את המילים) בשיר שמובל ע"י הדואט המדבק הזה שחוזר שוב ושוב.

Death Toll Rising מכיל גם הוא פזמון מלהיב ועבודה מצוינת של שני הסולנים, הבעיה פה – שהיא בעצם הבעיה הגדולה של כל האלבום זה שהם נושאים על הכתפיים את רוב משקלו של השיר. אני חלילה לא מזלזל בשאר חברי הלהקה – לא באחיו של Chuck ולא באף אחד אחר. אבל למרות כישוריהם המוזיקלים אף אחד מהם הוא לא Gary Holt, Gene Hoglan או Alex Skolnick וכישורי ההלחנה והנגינה שלהם מתגלים ברגעים רבים כבינוניים ביותר. יש פה כתיבה סבירה של שירים – אבל פשטנית וערומה יחסית למה שהורגלנו אליו בלהקות האם. יש הרגשה של סרט עם תסריט די מחורבן שנישא על גבי שני שחקנים, אחד עם גימיק מגניב אבל לא כריזמטי מספיק (Zetro) ואחד שלמרות שהוא ללא ספק אחד הדמויות הכריזמטיות במטאל, לא עומד במעמסה של להקה שלמה.

מאזיני Thrash שמחפשים אחרי הקלאסיקה הבאה יכולים לדלג מראש, מעריצים של להקות האם יכולים לתת פה שמיעה על הדרך בשביל הכיף. שאר מאזיני המטאל יכולים להתרחק בכיף מהאלבום הזה, כי למרות הכוונות הטובות, הרוח החיובית ושני הכשרונות הגדולים שמובילים, רוב הזמן DDP נשארת לצערי בגדר להקה חובבנית, שמחווירה אל מול הלהקות שמהן יצאו האנשים שמנגנים בה. ללא שום קטע מיוחד, חזון מוזיקלי מעניין או משהו אחר להציע למטאליסט הממוצע, מדובר בעוד להקת Thrash בליגה ג' שמעבר לשמות שמרכיבים אותה – לא מציעה הרבה. זה כיף, זה נחמד ויש פה כמה רגעים מהנים, אבל יש יותר כיף ומוצלח מזה.