Edgend – A New Identity

אתם אוהבים פאוור ו\או פרוגרסיב מטאל או לא? כי אם התשובה היא לא, עזבו אתכם מהביקורת הבאה. אבל אם אתם בעניין של פאוור-פרוג, אז למי אכפת ש-Edgend מזכירים את Symphony X? אז הנה, עזבנו את הנקודה הזו, והגיע הזמן להתרכז במה שחשוב – להקה ישראלית שעושה פאוור-פרוג משובח, עם אלבום בכורה מרשים מאד, מכל הבחינות. סאונד מהוקצע, מיקס נכון, עטיפה מעולה ומושקעת, מגוון השפעות מוזיקליות (שוב, עם פזילה ברורה ללהקה האמריקאית הותיקה), ביצועים מהודקים ומעל הכל – ביצוע קולי מרשים במיוחד של רמי שלמון.

בנימה אישית, אני חושב ששלמון הוא אחד מסולני המטאל הטובים בארץ, והגיע הזמן שהוא יוקלט באלבום שהולם את ביצועיו ויכולותיו. ללא ספק, Edgend היא הבמה הנכונה בשבילו, או לפחות, הבמה המוקלטת הטובה ביותר עד כה בשבילו. הביצוע שלו ב-"A Chosen Truth" מעולה, מלא רגש וניואנסים במקומות הנכונים, ובכלל, מדובר באחד השירים הטובים באלבום. בלדה שנבנית נכון, מעניינת מאד מבחינת עיבוד ובניית השיר, ולא מפוצצת באף תפקיד מסוים שמעיף לנו את המוח מרוב טכניקה ומהירות. טוב, בסדר. סולו הגיטרה מפוצץ בטכניקה, אבל במידה הנכונה.

אין מנוס מאלמנטים כמו טכניקה ומהירות באלבום פאוור-פרוג מהיר ואגרסיבי, ולמי שאוהב את הפגזות התווים הללו, האלבום הזה צפוי להיות אלבום מושלם. לאחר אינטרו, האלבום נפתח בסערה עם "Internal Fire", הפגזה חושית מכל הבחינות. השורשים הניאו קלאסיים, שמושפעים מ-Yngwie Malmsteen ודומיו, ממשיכים להדהד בקטע הבא, "My Oath", שממשיך את הקו המהיר והמלודי, עם סולואים מטורפים שיכולים לגרום לסחרחורת בקרב אלו מכם שאינם חובבי הז'אנר. "The Pain" מתהדר בריף פתיחה מעולה, ופתיחה נפלאה – 30 שניות מופלאות שכולן מופת של קומפוזיציה. משם השיר ממשיך לקו הכללי של האלבום. "Balance" נפתח כקטע לא אופייני לאלבום, וגם הוא נשבר מהר מאד (יחסית לאורך השיר, מעל תשע דקות) לפאוור-פרוג, אבל לזכותו ייאמר שהסי פארט לוקח את השיר לכיוונים חדשים והרבה יותר פרוגרסיביים משאר האלבום, עם קטע פסנתר כמעט ג'אזי באופיו.

גם "Voices" נפתח בריף קטלני ומלא גרוב, שסוחף אחריו את שאר הלהקה לפתיחת מיד טמפו מעולה (הנותנת דגש לבס במיקס), אבל חוזר מהר לתבנית הפאוור-פרוג המהירה. "Voices" הוא בעיני השיר היחידי באלבום שמעז לקחת צעד קדימה משבלונת הפאוור-פרוג, מכל בחינה אפשרית – גם לחן יותר מעניין, פזמון נפלא (שגורמת לשלמון לשיר כמעט כמו James Labrie מ-Dream Theater, שזה משעשע במיוחד, מכיוון שגם ל-DT יש שיר נפלא עם אותו שם). "Voices" מתהדר גם בכמה שורות בעברית, שמהוות הפתעה נעימה ומקורית, בעיקר בז'אנר הספציפי הזה. אם הייתי צריך לציין נקודות חוזק באלבום, הייתי מציין את שני השירים, "A Chosen Truth" ו-"Voices", כאמור, את הביצועים הקוליים של שלמון, את הנגינה המהוקצעת של כל הלהקה (שרון הלחמי בגיטרות, בן מטאל [מקורי] על הבס, דויד עזוז על הקלידים ואסף רוזנברג על התופים), ובעיקר את האומץ ללכת עם האהבה שלהם עד הסוף ולהתעלם מהשוואות וקטלוגים.

העובדה שהלהקה בחרה בז'אנר שהמקוריות היא מילה קצת גסה בתוכו היא בחירה אמיצה, והם הולכים איתה עד הסוף, ומנפקים מוצר טוב וראוי. חשוב לציין שמפיק האלבום הוא Kevin Codfert מ-Adagio, והבחירה בו נראית נכונה ומוצדקת. ומצד שני, פאוור-פרוג. ז'אנר בעייתי, שמי מכם שהצליח לקרוא בין השורות, הבין שאני לא מחסידיו. קצת בעייתי לחדש בז'אנר עם חוקים מאד ברורים, שרוב הלהקות בו נשמעות כמו המשך ישיר של הלהקה הקודמת, שכולם מציינים את אותן ההשפעות, ובסופו של יום, רוב ההרכבים נשמעים כמעט אותו הדבר. ולכן, למרות האומץ, ולמרות הרצון להתברג בסצנה מסוימת ולפרוץ משם, אולי כדאי שבאלבום הבא, Edgend יתנו יותר מעצמם, ויתנו פחות כבוד לז'אנר המרחף מעל. וכן, ברור לחלוטין שצריך להיות אלבום נוסף בדרך, כי אחרי בעיטת פתיחה מוצלחת שכזו, צריך להמשיך לשחק, עד הסוף. שלא יפחדו, שילכו עד הסוף, והכי חשוב, שימשיכו ליהנות מהמוזיקה שהם יוצרים, כי בסופו של דבר, זה המבחן האמיתי, ואת ההנאה שלהם אפשר לשמוע בכל שנייה באלבום.