Edguy – Age Of The Joker

אני מודע שאני מתקשה לא לאהוב את Edguy, בלי שום קשר למוזיקה שלהם. קודם כל כי בכל אחת מהשיחות שהיו לי עם חברי ההרכב, והיו לי לא מעט, האחרונה ביניהן עם Tobias "Eggi" Exxel, בסיסט ההרכב – הם תמיד התגלו כחבורה נחמדה ומלאת הומור, שלא תופסת את עצמה ברצינות יותר מידי, למרות ההצלחה ההולכת וגוברת של ההרכב מאז הקמתו ב 1992. בפעם האחרונה שראינו אותם בישראל, בעצם גם הראשונה, היה זה בהופעה חינמית למהדרין שארגן ישי שוורץ בפארק ברעננה, הלהקה הצעירה, שבדיוק הוציאה את האלבום המלודי המצוין Theater Of Salvation, העיפה את הראש של הצופים שהכירו פחות או יותר רק 2 אלבומים שלה – את Theater שיצא בדיוק, ואת Vain Glory Opera שיצא זמן לא רב לפני. הלהקה לא חידשה כלום, הם עשו הבי/פאוור מלודי By The Book, אבל הם עשו את זה עם כל כך הרבה התלהבות, כזו אנרגיה וכשרון – במיוחד מצד הסולן Tobias Sammet הצעיר,שהזכיר בקולו ובגישה סולנים קלאסים של הז'אנר כגון Michel Kiske – שפשוט אי אפשר היה שלא לאהוב אותם.

עבר יותר מעשור, ולא מעט אלבומים, והלהקה הפכה לאחת מלהקות המטאל המלודי היותר מצליחות שהגיחו מגרמניה, והנה אלבום חדש – Age Of The Joker, אלבום שכולו מטאל מלודי גרמני קלאסי, אבל שכנראה עובד מספיק נכון כדי להוביל את הלהקה למיקום הגבוה ביותר במצעד מכירות האלבומים הגרמני שהיא אי פעם הגיעה אליו. האם באמת מדובר ביצירת מופת או בעוד אלבום של הלהקה? האמת נמצאת איפה שהוא באמצע. נתחיל דווקא מהסאונד, ברגע שהסינגל הפותח מהאלבום – Robin Hood, המלווה בקליפ משעשע, שוחרר – היה זה הסאונד שמצא חן בעיני, קצת פחות מסונתז מבכמה מאלבומי העבר, וצליל התופים וגם הבס הזכיר לי דווקא את Fear Of The Dark של Iron Maiden, מי שמכיר – יזהה את הדמיון. הסינגל עצמו שונה בתכלית מזה שבוידיאו קליפ, גם כאן מדובר בשיר מטאל המנוני במקצב ביניים טוב, עם פזמון קליט, אבל הגרסא המלאה שבאלבום אורכת כ 8 דקות, ומכילה קטע ביניים מבוסס בס שהזכיר לי עוד משהו של Maiden – את השיר האפי Alexander The Great, או לפחות את קטע המעבר הדומה שבאמצעו. בכל מקרה, יופי של שיר, לא גאוניות, לא הברקת יכולת נגינה, אבל בהחלט שיר מטאל כתוב ומבוצע טוב כמו שההרכב הזה יודע לעשות.

Nobody's Hero הוא אחת ההברקות שעשו את האלבום הזה בשבילי, ריף שלקוח ישירות מאלבום סולו של Ozzy Osbourne, מהיר וכבד יחסית למרבית חומרי הלהקה באלבום, וגם Sammet נותן בקצת צרידות ואגרסיה שלא ממש אופיניות לא. הכול ביחד עובד ויוצר שניצל גרמני כבד למהדרין ומענג. Rock Of Cashel הוא עוד רגע מפתיע וטוב באלבום, שהפעם הלהקה מחליטה במקום להתחבר לשורשי הפולקה שלה להתחבר לשורשי הפולק האירי המרוחק ממנה מאד. למרות זו, השיר במקצב הביניים, המלווה בריף קלטי חביב ובליד קלטי עוד יותר באמצעו, הוא עוד רגע חזק ברצף של שירים טובים שפותחים את האלבום. Pandora's Box לעומת זו קצת עוצר את רצף ההצלחות ומצליח לסחוט פיהוק בווארי איכותי, כל היסודות המלודים פה, אבל בסך הכול מדובר בעוד שיר של הלהקה שלא מתרומם לשום מקום. Breath הוא שיר שהולך חזק לכיוון השירים שב Theatre Of Salvation ותופר אותם עם סגנון Stradivarius אופייני, הוא גם לא אחד החזקים באלבום, אבל חוזר לכיוון מוצלח, בעיקר בזכות הפזמון ההמנוני שפשוט הקפיץ לי לראש את הבלדה Hell Is Living Without You של Alice Cooper. Two Out Of Seven הוא אחלה קטע, קלידים בסגנון שנות השמונים, מגוחכים ורזים, בדיוק כמו אלו שב Vain Glory Opera, וזה פשוט עובד. אין הרבה להקות שיכולות לעשות שיר הבי מטאל שנות השמונים שנשמע כמעט בדיחתי, ומצליחות לגרום לו להישמע טוב כל כך, אבל להם זה עובד.

אציין לסיום רק את The Arcane Guild, המהיר והאנרגטי, שהולך לכיוון פאוור מטאל קלאסי, ומלווה בקלידים בסאונד האמונד מעניין. יופי של שיר, פזמון המנוני אופייני מרופד בדאבל בס בלתי פוסק, מהסוג שמזכיר את Theater והרגעים היותר טובים בו. אם לסגור עניין – הם באמת לא מחדשים כלום, אבל כל מי שאהב את האלבומים המוקדמים של ההרכב בהחלט צפוי ליהנות מהאלבום הזה. מדובר בהבי מטאל גרמני כמו קארי-וורסט, עם כל המשתמע מכך – הקיטש, המלודיות הגדולות, חוסר הבגרות הטקסטואלי, אבל בדיוק כמו קארי-וורסט הפשטות היא גם סוד ההצלחה – יש משהו מאד נאיבי וסוחף בתערובת הפשטנית הזו, ולפעמים זה כל מה שצריך באוכל. סליחה..במטאל.
ֻ