Edguy – Space Police: Defenders of the Crown

לפני הכל אני חייב להביא את הדברים אחרת אתפוצץ: Space Police: Defenders of the Crown הוא האלבום הכי טוב ששמעתי השנה!

באופן שאני בוש ונכלם להודות בו לא הכרתי את EDGUY עד היום. איך? וואלה לא יודע. קטונתי. טעות. אולי היות ובמשך מס' שנים בהם "סללתי את חיי הבוגרים" התרחקתי מעט מהמטאל ה"עכשווי" והתרכזתי בלהקות שעליהן גדלתי ובאלבומים שהכרתי כבר בע"פ. יכל להיות. אבל זו בדיוק הסיבה שאני ממש, אבל ממש אוהב את האלבום הזה ומברך את הגורל והאנשים שהביאו את הלהקה הזו לידיעתי.

מאז שקיבלתי את האלבום Space Police: Defenders of the Crown לידיי לפני מס' ימים אני מסרב בתוקף להוציא אותו מהמערכת ברכב והוא מלווה אותי בכל נסיעה שלי, ואני נהנה ממנו בחיוך רחב כמו ילד בנסיעה ברכבת הרים בלונה פארק.

אני יודע ש-EDGUY אמורים להיות להקת Power Metal בהגדרה, אבל האלבום הזה ממזג באזניי את כל מה שהיה טוב בהוויית המטאל של שנות ה-80' של המאה הקודמת. מקצבי Heavy Metal מגוונים שלעתים מזכירים את Yngwie J. Malmsteen, לעתים את AC/DC, MOTLEY CRUE או IRON MAIDEN, ו-Tobias Sammet אחד ששר כמו אל מטאל של האייטיז ונשמע רגע כמו Brian Johnson מ-AC/DC ולאחריו כמו UDO או ACCEPT. האלבום מזכיר לי בעיקר את הז'אנר הגרמני של הרוק הכבד של שנות השמונים. צליל כבד מחד ומלודי מאד מאידך, עם שירה בטונים אופראיים שלעתים משולבת בקול צרוד וצרחני.

השיר הפותח Sabre and Torch מתחיל בקצב רצחני ובשירה שנשמעים כמו משהו שנלקח מהסיוטים של UDO מימי Stalingrad "העליזים". השיר מהיר, מקפיץ ויש בו אפילו קטעי ליווי בסגנון "הו הו הו" ש- IRON MAIDEN היו שמחים לבצע. תענוג מטאלי טהור עם הרבה רעש, גיטרות מנסרות בטירוף, סולואים צרודים של גיטרה מייבבת עד כדי כך שבא לי שוב לפוצץ חצ'קונים כמו בגיל 16. גם המלל מזכיר את שירי הרוק הכבד של שנות ה-80' שהיו משופעים בנרטיבים של "אנו הטובים והם הרעים", "נכבוש את העולם עם המטאל ונגיע למקומות שרגל מטאליסט לא הייתה בהם" (והכל עם חרב, לפיד וגיטרות מיללות…). אוח… הנאיביות של הנעורים….

שיר הנושא הראשון של האלבום, Space Police, מלהיב ברמות על לדעתי. הוא מתחיל בקצב מטאל מהיר וסינתיסייזרי ושירה שמזכירים לי את Joe Lyn Turner ששר HELLOWEEN. הנגינה נעה בין Heavy Metal ברמה הכי כיפית שלו ל-Progressive נטול גינונים. הפזמון מלודי בסגנון רוק כבד אירופי קלאסי (מי שמכיר את BONFIRE או MSG יבין על מה אני מדבר…). בהמשך השיר הוא מקבל תפנית חללית דיוויד בואית משהו (space או לא space??) עם קטע נגינת סינתי ופלצט מוגזם והומוריסטי של הזמר, ואז שוב לקצב הרוקיסטי המדליק והמרקיד ממש. המדובר בלהיט שאם היה בסגנון פופ הייתי אומר ש"יחרוך את רצפות המועדונים" כפי שאהוד מנור היה אומר ב"עד פופ" (שניהם זצוק"ל). שיר נוסף באלבום שמזכיר אותו במלודיות הסכרינית מעט (מישהו אמר SCORPIONS?) הוא Do Me Like a Caveman שיכל להיחשב כמעט ל"בלדה קצבית" ומתוקה…

בשיר הנושא השני של האלבום, Defenders of the Crown, הקצב רצחני הרבה יותר, הוא מתחיל כמו יציר כלאיים של CELTIC FROST ו-Joe Satriany. Sammet נשמע פה כמו Kai Hannsen בימיו הטובים – השירה שלו דרמטית ויכולה להיחשב לאופראית ממש. הפזמון מזכיר קצת יותר מדיי את Hunting High and Low של STRATOVARIUS (כשלבושתי אני לא רואה בזה טעם לפגם למרות הפלגיאט הקטנצ'יק עד פצפוני), ויש קטעים שהרצף נעצר לשם שינויי אווירה, כמו לקראת סוף השיר שבו יש קטע שלם שבו הסולן מהמהם עד זועק ללא מילים באופן שהוא הומאז' ל-Seventh Son of a Seventh Son של IRON MAIDEN. אפשר להבין מדוע הלהקה הצהירה שהשיר הזה הוא אוטוביוגרפי במובן שלדעתם EDGUY הם "שומרי כתר ה-Heavy Metal".

Love Tyger מתחיל כמו משהו ש-VAN HALEN עשו מיליון פעם בשנות ה-80', או אפילו RATT או TWISTED SISTER. גיטרות כיפיות וקצב קליל בהפקה מעולה שפשוט נשמע כמו שיר סקסי ובועט מהימים של הגלאם מטאל שכל כולו היה שירי אהבה זימתיים למורה, לשכנה, או לדוורית הבלונדה עם המכנסיים הקצרים הצמודים, התלתלים הבלונדיניים והכותפות בז'קט. שיר שהוא להיט בטוח, ולא מזיקה לכך העובדה שהוא מלווה גם בקליפ מתוק כמו דבש שכולו אנימציה בסגנון חצי וורהולי חצי ביטלסי. גם המלים של השיר הומוריסטיות במידה רבה ומתארות זמר די כושל שהגיע מהחלל (Sammet עצמו?) כדי להיות כוכב ענק בכדור הארץ ולהציל אותנו ממוסיקה קלוקלת אבל נתקל בלא מעט קשיים בדרכו. קטעים פה. כיף פה. שיר מדליק פה עם פזמון קליט והמנוני שעושה חשק לקפוץ.

The Realms of Baba Yaga מתפוצץ לי באזניים כמו קטע נפלא של WHITESNAKE או KROKUS או אפילו Malmsteen. די, הרגתם אותי. אתם שם בגרמניה מצליחים להביא לי את הקצפת של הנגינה והשירה של נעוריי בשנות השמונים ואני פשוט שמח. השמחה עוטפת אותי כמו אריזת מתנה ואני מסמיק כמו בתול בן 13 ששומע את MOTLEY CRUE שרים פעם ראשונה על ציצים. אני מרגיש כמו ההוא מהפרסומת של ג'וי בטלויזיה שמבסוט עד השמיים כי השיר הזה הוא "בגודל של הראש שלך!"… איזה סולו גיטרה, איזו נגינת תופים ובאס, איזו שירה שמלטפת את עור התוף המזדקן שלי. הפזמון ואן-הלני במפגיע וטועם גם מ-YES ו-RUSH המיתיים והכל טעים לי.

ועכשיו הפוגה קצרה לשם שני גילויים, אחד כללי ואחד מביך ולא נעים לגביי אני: ראשית, להקת מטאל צריכה ביצים של פלדה מגולוונת על-מנת לקחת שיר יורופופ ולחדש אותו. מה זה פלדה? קריפטונייט…! ו-EDGUY עושים את זה בלי בושה עם השיר Rock Me Amadeus של הזמר האוסטרי Falco מאי-שם באמצע שנות ה-80'. הגילוי השני, שאני אצטער עליו יום אחד כשארוץ לכנסת או משהו כזה (וידיי רועדות בעודי מקליד מאימת הלעג שאני כבר מדמיין שצורב בי כמו חרצובות אש מתכתיות): בשנת 1985, בהיותי בן 13 ועדיין לא סמוך לשולחן הרוק הכבד, אהבתי מאד את הסגנון הקיטשי והדביק שנקרא יורופופ. התענגתי על להקות כמו MODERN TALKING הי"ד, על זמרות כמו סנדרה וסיסי קאץ' רחמנא לצלן, ואפילו על סמנת'ה פוקס (טוב, אבל זה לא ממש בגלל המוסיקה, כן?!). בין היתר אהבתי אהבה גדולה את השיר Rock Me Amadeus של פאלקו שהקפיץ והרקיד אותי במסיבות כיתה ז'…. והנה, כמעט 30 שנה אחרי באה להקת Power/Heavy Metal ומבצעת חידוש לשיר שכל כך אהבתי אז בימי ילדותי, וזה תענוג שקשה לתאר. לזכותם שלEDGUY ניתן לומר שהם לא עשו את מה שדי מתבקש והפכו את השיר הפופי (ראפי) למטאל כבד שלא ניתן לזהות בו את המקור. השיר נשמע כמעט אותו הדבר רק עם קצת יותר גיטרות, קצב קצת יותר מהיר וזה נהדר וזה גורם לי לשיר בהנאה במכונית בגרמנית שאני בכלל לא מבין אבל זוכר בעל-פה מגיל 13 (מה שכיום רק RAMMSTEIN מצליחים לגרום לי, להבדיל). תצחקו עליי עד מחר אבל זה כל כך כיף, כמו צמר גפן מתוק פעם ראשונה אחרי 30 שנה. זהו, אמרתי את זה. עכשיו אתם יכולים לגחך…

ב- Shadow Eaters הלהקה שוב מבצעת הומאז' כמעט מושלם בעיניי ל-ACCEPT של שנות השמונים ול-RAINBOW של שנות השבעים של המאה הקודמת. רוק כבד בסיסי קלאסי מצויין עם גיטרות ליווי שחותכות באוויר בחדות וסולו שעוקץ את עור התוף. יש פה אפילו את האלמנט החוזר על עצמו כמנטרה ברוק הכבד של נעוריי – "חשבתם שהשיר נגמר כי יש שלוש שניות של דממה? לא, הנה עוד חצי דקה רועשת של קצב משוגע בהפתעה…"…

וההומאז' ל-RAINBOW ול-DEEP PURPLE ממשיך גם בפתיחה ל-Alone in Myself בסולו אורגן צרוד מעט שנשמע כמו בנם הלא חוקי של הפרולוג ל- Perfect Strangers של הסגולים הכהים, וזה של Where the Streets Have No Name של U2. השיר, כמתחייב בכל אלבום מטאל של שנות השמונים שמכבד את עצמו, הוא מעין בלדת פופ-רוק קיטשי כמו של BON JOVI, עם שירה רומנטית ופאוזות של געגוע מתמשך. יכולתי בקלות למקם את השיר בפס הקול של "אהבה בשחקים" יחד עם Danger Zone של קני לוגינס ו-Take My Breath Away של ברלין. אין כמו הסלואים של כיתה ח', במיוחד אלה שמזכירים את FORIGNER שבעת כתיבת שורות אלה מרטיטים את לב הנשים בנות ה-40 פלוס בעוד הופעה בישראל.

השיר הסוגר את האלבום, The Eternal Wayfarer, הוא כצפוי לאפילוג, המנון Heavy/Prog עם כל מה שצפוי מהמנון. הייתי שמח לעמוד כל יום בכניסה לעבודה דום עם יד שמאל על החזה ולשיר אותו בדרמטיות. מרהיב כמו שצריך, עם שירה שמזכירה את הפאתוס המוגזם (קצת נו…) של Jorn, וקטעים מצמררים שמזכירים הכלאה בין מצעד צבאי מטאלי לסרט הרפתקאות רומנטי בערבות האמזונס. קצב שיכל היה להיות של GREAT WHITE או KROKUS בהמנוני המטאל הידועים שלהם. יש משהו בשיר שמזכיר כל אחד מהשירים הקודמים באלבום, לרגעים כמעט פופ-רוק קיטשי ובאחרים סולואים קורעי מיתרים וקצב מהיר ודורסני. אבל בסך-הכל שיר סגירת אלבום עם כל המוטיבים של להיט של הרוק הכבד של שנות ה-80' על כל הגימיקים שצריך (ושמחד ירטיטו את הנשים הרומנטיות עם הקעקוע הדהוי מתחת למשקפי המורה והשיער המאפיר, ומאידך יעלו את האנדורפינים לגברים עם הקרחת והכרס שעדיין מפנטזים על הארלי דיווידסון ובינתיים נוסעים ברכב מנהלים של החברה).

הדבר הבולט ביותר וששימח אותי מאד באלבום הזה הוא שהוא לא מתבייש להיות נצר ישיר של ה-Heavy Metal הגרמני שכל כך אהבתי בשנות נעוריי. Heavy Metal של להקות שכבר הזכרתי כמו ACCEPT, BONFIRE, SCORPIONS, WARLOCK, UDO, HELLOWEEN, ואחרות. עם מטאל מהיר, המנוני אצטדיונים, שירה דרמטית ותמיד, אבל תמיד גם בלדת קיטש אחת לסלואו שבו מותר גם למטאליסטים והמטאליסטיות הקשוחים והלביאות להיות לרגע רומנטיים (ולהשאיר את הציניות לרגע שאחרי).

עוד דבר שהגניב אותי באלבום (כן, "הגניב"… עוד ביטוי משנות ה-80' שמעבר להרי החושך) הוא חוש ההומור של הלהקה שבד בבד עם הפאתוס והדרמטיות המטאלית שהיא מפגינה מציג את הצד הפחות רציני שלה. מה שבא לידי ביטוי בארט הנפלא של עטיפת האלבום שיצר Dan Frazier, שכולו ציורים שנראים כמעט כמו גרפיטי פופ-ארטי משולב באנימציית משחקי מחשב, יחד עם סארקאזם על הצורך התמידי של המטאל לייצר תדמית של תוקפנות גברית מאצ'ואיסטית (למשל אופנוען עם קסדה שמזכירה קסדה של טייס חלל, עם שפם של שחקן בסרטי פורנו ביחד עם עקרב חייזרי ענק בחזיתו – הומאז' ל-SCORPIONS? אולי…).
לדעתי מי שאוהב רוק כבד אירופאי של שנות ה-80', שלא מתרחק מדיי גם מהרוק הכבד האמריקני המצועצע והסקסי של אותן שנים, יאהב מאד את האלבום הזה. הוא כייפי, נוסטלגי, עכשווי ומלהיב. אני לא אפסיק להאזין לו בלופ בחודש-חודשיים הקרובים.