Enforcer – Death By Fire

אין שום בעיה מהותית בלא להמציא שום דבר חדש או לא להביא שום דבר חדש לשולחן, גם לא כמוסיקאי. יש ז'אנרים שלמים שנשענים על כמה טוב היה פעם, וכמה הלהקות שייצגו את הז'אנרים האלה בשיאם, וובכן, כבר אינן בשיאן. Enforcer היא אחת מהלהקות האלו, הלהקות שיש אומרים שנושאות את דגל הז'אנר הלאה, בעוז ובחריצות, אך יש אומרים שמנצלות תחושה נוסטלגית של מחזור ושימוש ציני באלמנטים מוסיקליים שכבר נעשו והפכו לסימני היכר של אומנים אחרים. אני לא נוטה לא לכאן ולא לכאן. כן, כל גל ה"רטרו" הזה עושה לי טוב מצד אחד, ורע מצד שני. טוב לי לשמוע להקות שמזכירות לי למה אני שומע את הז'אנר הזה, מה אהבתי בו ושאני עדיין אוהב אותו – גם אם אני לא אוהב כל כך את מה שנהיה מהאמנים שמייצרים אותו – ומצד שני, רע לי לגלות שראשית – אינני נהנה מז'אנרים חדשים של מוסיקת מטאל כמו שאני נהנה מקריצות עין והצדעות לז'אנרים ישנים, חלקם כבר מקומטים לחלוטין, ושנית – שבסופו של דבר, הקלאסיקות עשו את זה יותר טוב. אבל – להבדיל מלהקות אחרות במתחם ה"רטרו" – Enforcer הצליחו להקסים אותי באלבומם הראשון – Into The Night שיצא ב-2008. היה בו משהו כה טהור וכה נוטף געגועים לטעם של פעם, שהשתכנעתי. פשוט לא יכולתי להתנגד לאהבה של החמישייה (כיום רביעייה) השבדית מהעיירה ארביקה (שקצת יותר קטנה ממעלות-תרשיחא – אם אנחנו בנושאי השוואה) למוסיקת מטאל ישנה, אבל עם דרייב ומהירות של מטאל חדש.

Enforcer עושים NWOBHM. עושים מה ? כן, NWOBHM – דהינו "הגל החדש של ה-Heavy Metal הבריטי" – הם רק עושים אותו בשבדיה, החל משנת 2004, כשהגל הזה חדש בערך כמו המילה "מגניב". עם המון אהבה לאומנים כמו Iron Maiden, Angel Witch, Tokyo Blade וגם קצת Metallica ו-Anthrax של תחילת דרכים הנערית – ההרכב הצליח לצלוח את מחסום האלבום השלישי ששמו "Death By Fire". בגדול – מה שמחכה לנו כאן הוא תענוג מטאל מסורתי, שמיועד אך ורק לאוהבי הז'אנר – אבל מדבר גם לכל מי שגדל על האומנים האלה ולא מוצא באלבומים של 10 השנים האחרונות שום דבר מרענן או מעורר.

המאפיינים הם של הז'אנר הקלאסי – כלומר מוסיקת רוק כבד ומטאל מלודיים, שופעים ברוקנרול ובהשפעות בלוז – אבל מואצים למהירות המסחררת של ה-Speed Metal וה-Thrash Metal.
השיר הראשון שפותח לנו את הדלת עם נעימת פעמונים וקלידים נקרא Bells Of Hades. כן, לכל מי שיודע דבר או שניים בהיסטוריה של הרוק, זה יזכיר לכם את הניואנס ל-Hell's Bells של אתם-יודעים-מי, אבל מלבד הקונוטציה הטיטולארית, אין הרבה קשר מוסיקלי בין שני השירים. Bells Of Hades מתחיל במגמה אולטרא-מלודית כמו נעימת בארוק צנועה והופך עם סיום הפתיח הקצר הזה לשיר Death Rides The Night, שהוא כל כולו הצדעה להסתערות מטאלית מהירה וססגונית. אם ניתן לזהות התפתחות מוסיקלית בין שלושת אלבומי הלהקה – ניתן לומר שהם הולכים ונכנעים עוד ועוד לסאונד של שנות ה-80, אם לא מבחינה טכנית אז לפחות מבחינת התחושה והדגשים המוסיקליים, ושהלהקה מוותרת על הדבקות האדוקה באלמנטים שעשו אותה NWOBHM של שנות ה-2000, ויותר נותנים מקום להשפעות מאלבומים כמו Kill 'Em All ו-Feel The Fire

הגיטרות של Olof Wikstrand אינן נמרחות אבל כן משאירות את האווירה שהן משתוללות בכל מקום – מהסולואים המקפצים במהירות, דרך הריפים שמרגישים כמו חולייה של נפחים המכים בעוצמה בשרשראות ברונזה על סדני פלדה, ועד לחלק הארי שמבליט את Enforcer בחזרה לקונוטציה של הליגה של הגדולים כמו Killers של Maiden ו-Angel Witch, השיא עצמו – ההרמוניות של הגיטרה שפשוט פוגעות במקום הנכון.

זה בולט עוד יותר בשיר העוקב, Run For Your Life שלוקח את השיר לכיוון מעט יותר Thrashy, מגמה שתלך ותגדל עד לשיאו של האלבום, ובעצם כל האלבום מרגיש שהוא הולך ומסתחרר בין כלל ההשפעות של Thrash, Power ו-NWOBHM מבלי באמת לעצור על אף מאבני הדרך האלה באופן מוחלט, שזה כבר צעד גדול לכיוון הנכון מבחינתי מאז Diamond היותר מיושן בתחושתו.

Mesmerized By Fire, לו היה נכתב בשנות ה-80, היה הופך ללהיט לא פחות גדול מ-The Trooper או מ-Electric Eye – אבל לצערם של Enforcer – הם צועדים על דרך מוכרת שנחקרה רבות, והם כיום צריכים להדביק את הקצב עם הנינים והבני-נינים של Iron Maiden ו-Judas Priest, בעולם ציני בו נוסטלגיה היא דבר שאפשר לתמחר. הוא קליט, הוא משוחרר ומשחרר, והוא כיפי לשמיעה.
Take Me Out Of This Nightmare גם הוא בעל הפוטנציאל להפוך לשיר מסיבות, לו היינו חיים 30 שנה אחורה וכולנו היינו מחכים להרכב שימשיך את דרכיהם של Black Sabbath ו-Cream.

עוד דוגמה בולטת לטובה שהלהקה עשתה את השיעורים שלה היטב היא Crystal Suite – שמצדיעה לשירים האינסטרומנטאליים של ימי עבר – כמו Transylvania של אותה Iron Maiden מדוברת.
השירים המסיימים האת האלבום – Silent Hour / The Conjuration מביא את הצד המגוון יותר של הלהקה, עם שינויי קצב ובניית מתח מוסיקלית שלא נראתה באלבום עד כה (בעיקר כי לא היה בה צורך) – בעוד Satan, מלבד הטקסט המובן מאליו שמצדיע למה שאומני המטאל של פעם הצדיעו בלי סוף כי מישהו היה צריך לצבוע את הכתובת על הקיר לדעתם – סוגר בטעם דומה לשאר האלבום את היצירה.

לקראת סופו של האלבום אנחנו כבר מתחילים להבין שמתוך כל קריצות העין, אין פה באמת שירים שאפשר יהיה לומר שימשיכו איתנו לעידני עידנים, להבדיל משירים כמו Wrathchild או Diamonds and Rust – מה שיש ל-Enforcer לומר, נאמר מאות פעמים לפניהם – והם בעיקר חוזרים על המנטרה הנושנה במקרה ששכחתם אותה.

הם עושים את זה בהמון חן, המון סטייל, המון כישרון והמון אהבה – וזה שלבדו יכול להספיק למאזין המטאל הממוצע, מה שמקנה לאלבום הזה ערך חיים נהדר שכנראה יזכה להתברג בכמה וכמה רשימות של המטאל המוצלח של השנה, אבל מי שהרגיש שאין לו מה לשמוע עוד ב-Heavy Metal כפי שנוסח לפני 30 שנה, אין לו מה לחפש כאן. בסופו של דבר, למרות שמדובר לדעתי בלהקת הרטרו-מטאל הכי טובה שיש בשוק, יסלחו Municipal Waste, יצירות מופת משנות ז'אנרים לא נזכה לראות מהם, ואם כן – זה לא יהיה באמצעות Death By Fire.