Ensiferum – One Man Army

פינלנד אהובתי שאף פעם לא פגשתי. בימי ספטמבר מהבילים אלה, הייתי בוגד איתך אף במולדתי המזרח תיכונית. הייתי מקבל בהנאה את חיבוקך הקריר, את השעמום שהוא לך טבע שני. הייתי מטייל על גופך, טובל באגמייך ומטריד את ילדיך עם שאלות באנגלית חבוטה או בשפת ידיים. ספטמבר אחד מאהבת צפונית, ספטמבר אחד…

מי ניבא ומי חזה שדווקא מדינה קטנה ומרוחקת זו, על אוכלוסייתה הקטנה, ועל שפתה המשונה, תהווה פקטור חשוב כל כך בהתפרצותו של הז'אנר שהוא אולי הכי פופולארי היום במטאל העולמי – הפולק-מטאל.

אז נכון שהגל השני של הבלאק על מריבותיו ומחלוקתיו הצליח להסתנן בתחילת ה-90 מסקנדינביה מזרחה בעזרת הרכבים כמו Beherit ו-Impaled Nazarene, ונכון שלפינים תמיד היו נציגים מכובדים וידועים כמעט בכל הז'אנרים של המטאל המודרני; מ-Nightwish במטאל הגותי/סימפוני, דרך Sonata Arctica בפאוור, ועד Children of Bodom במלודת', אך הפולק-מטאל הוא בהחלט "הז'אנר הלאומי" וענף הייצוא הפיני המוכבד ביותר בתחום. מספיק רק להזכיר ענקיות כמו Korpiklaani (שבאלבומיה הראשונים הכניסה אותי לעולם הפולק), Wintersun, Turisas, Finntroll, Moonsorrow או מושא התכנסותנו כאן – Ensiferum , כדי להבין שערש הפולק-מטאל היה אולי באי הבריטי או בשבדיה, אך כיום פינלנד היא ממלכתו.

לנדירים בינינו שעדיין לא עשו היכרות עם הלהקה הפינית הזו, Ensiferum נולדה באמצע ה-90 כלהקת קאברים, ולקראת סוף העשור שידרגה את עצמה עם חומר מקורי שנטה למלודת' משופע בפולק אפי. במשך השנים ההרכב שמשמעות שמו הוא "נושא החרב" עבר לא מעט תהפוכות וחילופי מוזיקאים, והיחיד שנשאר עד היום מההרכב המקורי הוא הגיטריסט והווקליסט מרקוס טויונן. בשנות קיומה הוציאה הלהקה לאור מספר דמואים, EPים ושישה אלבומי אולפן מלאים כשאת השישי והאחרון העונה לשם (למי שנוהג לשוחח עם אלבומים) One Man Army אני הולך לסקר כאן באיחור אופנתי קל.

ראשית, העטיפה היא כמו רוב העטיפות בז'אנר, יפיפייה ומלאת פאתוס. ברקע מעל שדה הקרב מופיע מתוך השמיים התכולים אל צפוני מצויד בחרב, קסדה ומגן, ומתחתיו בעמק, לוחם מזוקן ובעל מסכת דוב (מזכיר את הפראים אויביי הויקינגים מהסרט הלוחם ה-13 המספר את סיפורו החצי בדיוני של הנוסע הערבי מימי הביניים אחמד אבן פדלאן) מכריע את אויבו בתוך מעגל אש ועצים ערומים.

האלבום מתחיל עם marsh of war שהוא אינטרו טיפוסי הכולל כלים עממיים קצביים ומקהלה גברית שמוסיפה לו נופך גרנדיוזי כיאה לשמו. השיר השני axe of judgement נפתח עם ריפ מלודת' מהיר ואגרסיבי, אליו מצטרף גראול שגרתי ושאר שטיקים מקובלים כמו מקהלת רקע, דיקלומים, ריפים קצביים בליווי קלידים וסולו מלודי. ובקיצור – מהיר, אפי, נותן בראש וצפוי כמו עוד הפסד של נבחרת ישראל. ב- Heathen Horde הקצב יורד ו- Ensiferum פונים יותר לאלמנט הפולקי. מקהלה משתלטת על הפזמון, כלים עממיים נכנסים בהמשך ואנחנו מקבלים אפילו קטע מפואמה עתיקה באיסלנדית .

שיר הנושא One Man Army שיש לו קליפ קריר משלו מקבל אופי מעט ת'ראשי ומרענן, והשימוש במקהלה בפזמון נשמע מקורי יותר. אפשר בהחלט להגיד ש- One Man Armyהוא אחד השיאים המעטים באלבום. לאחר קטע מעבר אקוסטי קצר ושיר חלש מהרגיל בשם Warrior Without a War, האלבום מטפס לעוד פסגה קטנה בשיר Cry for the Earth Bounds בו המקהלה שתופסת חזקה על חלקים גדולים ממנו, הקולות הנשיים והליריקה הנוגה הופכים אותו למלנכולי, אווירתי ושונה. בניגוד לקודמו Two of Spades מתפרץ במהירות ולוקח על עצמו את התפקיד של השיר הרוקנ'רולי הקליל, וככזה הוא לא לוקח את עצמו יותר מידי ברצינות ומערבב קטע Fאנק סטייל שנות ה-70! קטע בפינית ואווירת שיר שתייה טיפוסי.

לאחר My Ancestors' Blood האנמי מגיעה היצירה הכי ארוכה באלבום, Descendants, Defiance, Domination. אני לא יודע אם החבורה הפינית התכוונה לכתוב יצירה אפית מרשימה כדי לסגור את האלבום, או שפשוט היה להם המון דקות מיותרות והם היו חייבים לדחוס שם משהו, בכל מקרה, כמו שכותבים הטוקבקיסטים ועד כמה עצוב שזה נשמע, אני רוצה את ה-11:20 דקות שלי חזרה. השיר האחרון Neito Pohjolan (גבירת הצפון) הוא יותר קטע בונוס מוזר אך מעניין שנע בין מוזיקת מערבונים לוואלס על רקע סולנית ששרה בפינית. סיום לא רגיל לאלבום רגיל למדי.

הוגן או לא להפיל הכל עליו, אך האלבום הזה משקף בעיני את מצבו העכשווי של הפולק-מטאל כז'אנר פופולארי. אם בלב עשור האלפיים לא היה דבר מרענן וטרי יותר מאקורדיון שמשתלב לתוך ריפ מטאלי קצבי, כינור שמלווה סולן שואג או טקסט פגאני עתיק על אלים, גיבורים וטרולים. ב-2015 אין דבר צפוי מאלו.

הז'אנר שהדליק מאות אלפי מטאליסטים בעולם והשריץ עשרות אלבומים מטובים ועד יצירות מופת, במובן מסוים קפא על שמריו. גרזני הקרב והחרבות כהו, הלוחמים הזדקנו או התעייפו וחוץ מהרכבי קצה, פיוז'נים והברקות פה ושם, הבינוניות שולטת. שלא תבינו אותי לא נכון, האלבום הזה הוא לא רע. יש בו שירים טובים וההפקה שלו בהחלט מקצועית, אך כמצבו של רוב הז'אנר אליו הוא משתייך, שום דבר בו לא יפיל אתכם מהספינה אל מימיו הכהים והצוננים של הפיורד.