Epica – Design Your Universe

בבית, באוטו, בכיס, בהופעות בארץ ובחו"ל, ושוב בבית, לא זכורה לי להקה שלא יכלתי להיפרד ממנה כל-כך בשנתיים האחרונות, וגם אם יש כזו, סביר להניח שהיא לא התנגנה בכזו תדירות כמו Epica ההולנדית. זה לא רק היה בגלל האלבום The Divine Conspiracy מ-2007, שעדיין מככב אצלי ברשימות השמיעה השונות, אלא גם בגלל מה שהגיע מוקדם יותר השנה בדמות אלבום לייב עם תזמורת שנקרא The Classical Conspiracy, והציג ביצועים פשוט יפהפיים לשירי הלהקה וגם לכמה נעימות קלאסיות יותר או פחות (כמו קטעים מהפסקול של "ספיידרמן" ו"שודדי הקריביים"). לפני שבכלל אמשיך לדבר איתכם, רצוי מאד שתשמעו את 2 ההוצאות הללו, כי אם לא עשיתם זאת כבר, אין לכם מה לחפש פה.

עכשיו כשהבהרנו את הנושא, אפשר לגשת לאלבום הרביעי של Epica, לו נתנו את השם Design Your Universe. בלי להיכנס ליותר מדי התפלספויות מטאל (כי מי מחפש כאלה בסקירה?), אחרי אלבום בכורה קצת בוסרי, אלבום שני עדין מדי, ואלבום שמבחינתי נחשב ליצירת מופת, האלבום הרביעי לרוב מסמן בשלות של להקה, ואת זה ניתן לשמוע לכל אורכו של הכותר האחרון לבית Epica. נראה כי הלהקה מצאה סאונד וייחודיות משלה, ועכשיו כשיש לה את זה, היא לא צריכה להוכיח את עצמה מעבר, אלא פשוט להמשיך ולחשל את סגנון המטאל הסימפוני שהיא פיתחה. אז מה יש לנו באלבום החדש? ראשית, אינטרו קצר, שמחמם את העניינים ואת האוזניים לקראת הבאות. לאחריו, החגיגה מתחילה…

"Resign To Surrender" נפתח כמו כל שיר Epica טיפוסי עם מקהלה שמזמרת מילים שקצת לא נשמעות במקום (תפקידי השירה באנגלית של המקהלה תמיד הפריעו לי במוזיקה של הלהקה – שישארו עם הליווי או הלטינית). החלק הסימפוני נכנס לתמונה, לצד התופים, שנותנים מיד תחושה בומבסטית לשיר… אך הנה מגיע הקאצ' והשיר משנה כיוון למשהו הרבה יותר אגרסיבי, מונחה גיטרות עם תיפוף כוחני, ובמקום Simone הסולנית שתמיד מקבלת את פנינו, אנחנו דווקא מתחילים עם Mark Jansen הגיטריסט \ סולן, שנכנס בגראוולים אכזריים ונותנים בראש. כמובן שלא עובר יותר מדי זמן לפני ש-Simone מצטרפת אלינו גם, בפזמון, ושוב מוכיחה שהיא מהמובילות בתחום שירת האופרה הנשית בלהקות מטאל. עוד קטע אגרסיבי, מקהלה, בית יותר ארוך ל-Simone, סולו קצר אך מגניב, וקטע עדין יותר בו Simone פשוט נשמעת מדהים – השיר מציג במלוא הכוח את הלהקה.

למעשה השיר הוא החלק הרביעי בקונספט שנקרא "A New Age Dawn", אותו התחיל Mark באלבום השני Consign To Oblivion (עם 3 החלקים הראשונים) והמשיך כאן עם 3 חלקים נוספים, אליהם נגיע בהמשך. הבא בתור נקרא "Unleashed" והוא הסינגל הראשון שהלהקה שחררה, וכיאה לאחד כזה, יש בו כמעט מהכל – מקצב מהיר, שירת אופרה, שירה קצת יותר פופית, הרבה אורקסטרה, הרבה מקהלה, ופזמון נוגע ללב. אי אפשר שלא להתעלם מההפקה של המאסטר Sascha Paeth, שעם שמות כמו Avantasia ו-Kamelot באמתחתו, אפשר להבין למה הוא עובד עם להקות מבוססות תזמורת. אך מה שיפה ב-Epica זה שלא הכל אצלם עדין וסימפוני, במיוחד לאחר הצטרפותם של שניים מחברי להקת הדת' ההולנדית God Dethroned – המתופף Ariën Van Weesenbeek שהפך לחבר קבוע (והספיק לנגן באלבום הקודם) ו-Isaac Delahaye, שהחליף את הגיטריסט הותיק של הלהקה Ad Sluijter לאחר עזיבתו בשנה שעברה.

השיר הרביעי הוא בהחלט ביטוי לצד היותר כבד של Epica, עם נגיעות Amon Amarth ברורות והרבה גראוולים חזקים של Mark המגובים ע"י אנשי הדת' המוכשרים. יש פה אפילו סולו לא אופייני, וסיום מאד ברוטאלי ושובר שאני מאד אהבתי. "Our Destiny" מחזיר אותנו לקרקע עם ניחוח אוריינטלי ושירתה העדינה של Simone Simons, שמשתפרת מאלבום לאלבום (ועדיין נראית כמו חלום רטוב, במיוחד בתמונות הלהקה מתוך החוברת באלבום…) ומציגה גוון רחב של קולות – משירת מצו-סופראן, לאלט (לעיתים), ועד לנגיעות פופיות אך מרגשות לא פחות. החלק הבא בקונספט של A New Age Dawn נקרא "Kingdom Of Heaven" והוא משתרע על גבי 13 וחצי דקות ו-5 חלקים. הראשון מציג שוב את הצד היותר אגרסיבי של הלהקה, השני מתמקד יותר ב-Simone המכשפת, השלישי מכניס קטעי נגינה פרוגרסיביים, הרביעי משלב בין בלדה (עם קטעי באס מרשימים של Yves Huts) לבין קטע יותר עצבני הכולל עוד סולו מרתק, והחמישי חוזר על החלק השני וסוגר את היצירה הזו, שנכתבה ע"י Mark לזכרה של בת משפחה.

כעבור איזה מעברון ועוד שיר טיפוסי של הלהקה, אנחנו מגיעים לבלדה הראשית "Tides Of Time", בה Simone היא במרכז העיניים, מגובה ברובה ע"י Coen Jansen, הקלידן \ פסנתרן וגם מי שעזר בארגון התזמורת באלבום (שנכנסת לשיר בשלב מאוחר יותר). אני לא איש של בלדות, אבל Epica תמיד הצליחו לשבור את המחסום הזה שלי, והמקרה לא שונה גם הפעם. זאת ועוד, גם שירת המקהלה שבהתחלה ציינתי שאני לא מחבב, נותנת נופך מעניין לשיר הבא, "Deconstruct", בזמן ש-Simone מסלסלת ברקע. "Semblance Of Liberty" במספר 11 מביא עוד קצת מהצד המהיר והעצבני של הלהקה, ומוכיח שוב שחברי Epica לא מגבילים את עצמם ליציאות יחידות, ובאמת רוצים למשוך גם קהל יותר "קשוח" לשמוע את המוזיקה הזו (בקיץ אפילו שכנעתי כמה מבוגרים מדרום ארה"ב לראות את הלהקה לראשונה והם מאד התלהבו). מהאגרסיה לרגרסיה עם סוג של בלדה נוספת בשם "White Waters", שמציגה אווירה אפלה יותר, ומצליחה להפתיע בכך שהקול הראשון ששומעים הוא של אדון Tony Kakko, סולן Sonata Arctica, שממשיך להוביל את השיר בזמן ש-Simone קופצת לביקורים קלים.

נראה כי Epica ניצלו כל דקה פנויה על הדיסק, כי השיר האחרון, שהוא גם שיר הנושא וגם החלק השישי בקונספט A New Age Dawn, הוא עוד קטע ארוך (מעל ל-9 דקות) שמביא את האלבום לכדי 72 וחצי דקות של מוזיקה. מכובד לגמרי. עם זאת, השאלה שנשאלת היא האם האלבום מצליח להתעלות על The Divine Conspiracy שהיה כל-כך מוצלח? ובכן, תלוי על מה מסתכלים… אם זה מבחינת אגרסיביות, אז בהחלט כן, אם זה מבחינת ביסוס הסגנון של הלהקה, גם כן, אבל אם זה מבחינת שירים שנחקקים בראש, קצת קשה לי לומר – יש פה הרבה קטעים טובים, אבל הם לא הכי הכי מבחינת מה שהם מציגים, הם פשוט ממשיכים את מה שהלהקה עשתה באלבומים הקודמים שלה. האם זה אלבום רע? ממש לא, זה אלבום מעולה, מושקע, מופק היטב, עם סאונד מרשים, וכמה מהביצועים הטובים ששמעתי מ-Simone ו-Mark גם יחד, כמו גם מחברי הלהקה האחרים, אך במקום להתלהב מאיך שהלהקה מצליחה לשלב בין כל המרכיבים האלו לכדי שירים נהדרים, כאן, לפחות בתור מעריצים ותיקים של הלהקה, אנחנו אומרים, הנה עוד כמה שירים טובים ומעניינים של Epica… לחלק מאיתנו זה מספיק, לחלק אולי זה לא, אבל אם הייתי שייך לקבוצה השניה, הייתי בכל זאת רוכש את האלבום, גם אם זה רק כדי לבהות ב-Simone… יא וואראדי.