Epica – Requiem for the Indifferent

עבורי Epica היא דייר קבע ברשימת ההשמעה כבר שנים, כאחד שעוקב אחרי הלהקה מהיום בו מארק, שעזב להקה אהובה אחרת כדי להקים אותה הכריז שזה הפרוייקט הבא שלו. ניתן לומר שזו לא חוכמה לתת לי לבקר ולסקר את האלבום החמישי של ההרכב ההולנדי. עכשיו יהיו אלה שיטענו זאת כי אני "משוחד" ואכן למעריצים של להקות יש נטייה להלל כל גחמה שבוקעת מהכיוון של מושא הערצתם אבל באותה מידה מעריצים יכולים להיות ביקורתיים ומאוד לא סלחנים בעיקר כאשר הלהקה מציבה רף גבוה מאוד, ואל לה לאותה להקה לאכזב את קהל מעריציה.Requiem for the Indifferent, כאמור אלבומה החמישי במספר של Epica, מגיע לידי כשהדיי האלבום הרביעי המוצלח ביותר שלה Design Your Universe, עודם ניתזים בין קירות אוזניי והציפיה גבוהה ביותר. כמו תמיד תוהים בדקות שלפני ההאזנה לאן הלכו עם המוזיקה הפעם ו-Epica שאמנם נשארו בז'אנר המטאל הסימפוני עד עכשיו עברו שינויים דיי קיצוניים במסגרת הזאת. מהאלבום השני שאיכזב כמה מאלה שאהבו מאוד את האלבום הראשון, דרך האלבום השלישי שגרם לרבים להכריז שמארק "חזר לעצמו" והרביעי שהיה קפיצת מדרגה מאוד גדולה ועבר את The Divine Conspiracy בתשבוחות ותשואות. Requiem for the Indifferent ממשיך בהרבה מובנים את הקו שהתחיל קודמו אבל אחרי שיר וחצי אני בטוח שכל מאזין יבין שלא מדובר באלבום "המשך", מיחזור חומרים או ניצול שבלונה מצולחת.

האלבום כבד יותר, הרבה יותר, האלבום פרוגרסיבי יותר ומאזן הכוחות בין הכלים שונה באופן מאוד מורגש והשוני הזה בולט פה יותר מכל האלבומים הקודמים. בעוד שאלבומם הקודם היה הכבד ביותר ואגרסיבי יותר מקודמיו הוא עדיין היה דיי מאוזן מבחינת היחס בין מחלקת הגיטרות לבין מחלקת הקלידים והסימפוניה. הפעם מרגישים בבירור שהמחלקה השניה לקחה צעד אחד אחורה, לא גדול אבל מורגש ואת החלל ממלאות גיטרות פריכות עם סאונד שמן ועבה שהתחיל באלבום הקודם שכן עד אז הסאונד היה "חלבי" יותר אם תרצו. תמצאו פה יותר קטעים נטולי קלידים, כינורות וכלי נשיפה, עבודת גיטרות מאוד דומיננטית ומורכבת יותר מכל דבר שנשמע בעבר ביצירה של אפיקה. אפשר אולי לתת פה חלק מהקרדיט לגיטריסט Isaac Delahaye שהחליף את Ad Sluijter שעזב ב2008, Isaac לדעתי הביא איתו שינוי משמעותי בעבודת הגיטרות במוזיקה כשם ש-Ariën van Weesenbeek הביא איתו את החתימה האישית שלו בעבודת התופים ב-The Divine Conspiracy. אולי זה המקום לציין לשבח את פועלו באלבום הנוכחי שבהחלט ראוי לציון, Ariën מתופף מצויין, מקורי ומבריק והוא עושה עבודה משובחת לאורך האלבום הלא קל הזה עם שינויי קצב ומקצב לרוב ומצליח לבנות מאחורי המוזיקה המסועפת יסודות תופים מוצקים ומעניינים.

הערה קטנה למי שחושב שהוא ישמע פה אלבום ת'ראש או ספיד מטאל, אל חשש, Requiem for the Indifferent הוא אלבום מטאל סימפוני לכל המשתמע מכך וכמו שאמר יהודי טוב ומשכיל פעם: הכל יחסי.

לאחר האינטרו המסורתי האלבום פותח עם אחד הריפים היותר אלימים של הלהקה, Monopoly on Truth כבר מכין הקרקע לנושא נוסף שעלה כמה דרגות והיא המחלקה השלישית שלא הזכרתי קודם: הקולות. מארק, סימון והמקהלה הקבועה שלהם עושים עבודת קודש של ממש בתחום הזה, השירה על עיבודיה המגוונים והמוצלחים ביותר מלווים את כל היצירה, סימון מפיקה מגרונה עוד ועוד צלילים שלא שמענו בעבר ומצליחה לחדש בצורה טובה, להפתיע, לפתוח את הקול שלה לאופקים חדשים ולהגיש את השירים בצורה מרשימה וכולנו יודעים שהגשה, היא חלק עיקרי במה שעושה זמרת טובה עם קול טוב לזמרת מצויינת. בשיר של יותר מ7 דקות, Epica מחברים ריף לריף ביצירת מטאל מורכבת וזורמת אם כי לעיתים אני חייב לציין שפה ובעוד שירים אחרים באלבום ישנם מקומות שגם מאזין מנוסה כמוני הולך קצת לאיבוד וזו נקודה ראשונה למחשבה. רצף טוב של ריפים לא נמדד רק בטיב של כל ריף אלא באופן השזירה שלהם יחד מה שלפעמים לא עבד להם, לפחות לא ב100% והרי זו לא פעם ראשונה שהם עוברים את קו ה6,7 או 10 דקות לשיר אפילו.

זה בעיקר מורגש כשמאזינים לשיר קצרים ותבניתיים יותר כמו Storm the Sorrow שהוא אחד המוצלחים באלבום לדעתי למרות המלודיה הצפוייה בהתחלה. לא התפלאתי שהוא נבחר כסינגל הראשון והקליפ מהאלבום זאת בין היתר גם בזכות העיבוד הקולי המושלם של סימון והמקהלה המלווה שמקבלת במה יותר גדולה באלבום הזה מבקודמיו, Delirium שבא אחריו אף מתחיל באקפלה מקסימה איתם, הבלדה של האלבום ששומרת לכל האורך על ביצוע רגוע ולא מתלהם, פשוט שיר מתוק שמכין את השטח ל Internal Warfareשיבוא אחריו עם עוד פתיחה אגרסיבית ואפית. גם פה ניתן לשמוע על מה דיברתי כשאמרתי שינוי מאזן כוחות כי מהדקה 2:50 עד 4:10 יש קיר מאסיבי ומוצק של גיטרות, לא שומעים כמעט קלידים, רק ריפים מצויינים פלוס סולו גיטרה, שירה של מארק ועבודת מקהלה משובחת.

שיר הנושא של האלבום מתחיל בסגנון מעניין שEpica העידו לא פעם על חיבתם לו: מוזיקה ערבית, לא מזרחית כמו שנוטים לפעמים לטעות, ערבית. בכל אופן פתיח של שיר מטאל של להקה הולנדית עם דרבוקות, חליל ומשהו שנשמע כמו סיטאר שזה בהחלט לא צפוי ומעניין, אפילו סימון מנסה לסלסל אי שם ברקע וזה נשמע טוב. כמובן שאחרי זה מגיעה וריאציה חשמלית לאותו פתיח וכיאה לשיר נושא במסורת Epica מדובר ביצירה בת 8 וחצי דקות שדווקא מחוברת יותר טוב מהשיר הראשון עם כמה מעברים מצויינים בין קטעי השיר ושבירות קצב מעניינות. זו אגב לא הפעם היחידה באלבום שעולים ניחוחות ערב, ניתן לחוש בהם גם ב- Serenade of Self-Destructionלמשל.

עכשיו לעוד כמה נקודות שליליות או פחות טובות אם תרצו בעיניי באלבום כמו למשל שירים שאני אישית הייתי ממש מוותר עליהם, האלבום מספיק ארוך (לא שזה רע חלילה, הרבה Epica לשמוע זה תמיד מבורך) אבל יש שירים שגם באופן כללי וגם בהשוואה לאחרים באלבום זה יש תחושה כאילו לקחו אותם ממאגר שירים ישנים שלא הוקלטו לפני שנים, ניקו מהם אבק והקליטו לאלבום הזה. Guilty Demeanor והפתיח לפניו Anima פשוט לא באותה רמה כמו שאר האלבום וזה חבל, Anima פשוט קטע מיותר שנשמע כמו שנה א' קלידים: "איך לפרק אקורדים לרבעים" והמלודיה של Guilty Demeanor היא בליל אקורדים אפלולי, מיותר וסתמי, פשוט שיר סתמי שלא באותה ליגה עם חבריו לדיסק. נקודת האור היחידה בשיר הזה הוא הליריקה הטובה וזה מביא אותי לעוד משהו קטן שצרם לי פה ושם. בעוד שהליריקה של Epica אף פעם לא היתה מבריקה באופן קיצוני ואם נוציא מהכלל כמה פנינות כתיבה לאורך השנים הרי שיהיו לנו שירים ממוצעים פלוס לכל היותר, בחלק מהשירים ההבדל בין הטוב לרע כל כך קיצוני שזה גם משהו מציק עבור אלו ביננו שמתייחסים למילים. קחו לדוגמא את Stay the Course שמבחינת לחן הוא שיר מעולה וגם העיבוד של השירה מצויין אבל המילים שלו מטומטמות להחריד ועבורי זה מוריד מעט מערך השיר. מיד אחריו מגיע השיר Deter the Tyrant שהוא כמה וכמה רמות מעליו מבחינה לירית ואגב, מתארח בו איש "יקר וטוב" שכולנו מכירים מההתרחשויות בצפון אפריקה בשנה שעברה, אני אשאיר לכם את זה כהפתעה.

אבל מעבר לכל הדברים הפחות טובים שרשמתי, Requiem for the Indifferent הוא הוכחה ש-Epica נחשבת בצדק לאחת מלהקות המטאל הסימפוני הטובות בעולם, היכולת שלהם לחדש, להתנסות ולעשות זאת בתבונה ומבלי לאבד את הדרך בז'אנר הזה היא לדעתי מה שמגדיל מאלבום לאלבום את הקהל שלהם. בעוד שהטון הרגוע יותר של המחצית הראשונה של בקיום שלהם הצליח לאסוף לחיקה את חובבי המטאל המלודי, הקו האגרסיבי והלא פחות מלודי של החצי השני בהחלט קוסם גם לחובבי המטאל הכוחני והבועט יותר. החיבור הנכון שהם עושים בין הרך לכבד, המלודי והאגרסיבי, המהיר והאיטי, זה מה שנושא את הלהקה הזאת למעלה.