Epica – The Quantum Enigma

בשלהי שנת 1994 מצאתי עצמי בכיתה מוארת פלורסנט צהוב באוניברסיטת חיפה ממתין לשיעור הראשון ב"שיטות מחקר בפסיכולוגיה". האזנתי ל"רדיו בלה בלה" של "החברים של נטאשה" בדיסקמן ועלעלתי בחוברת המלים. בשלב מסוים פנה אליי הבחור שישב לידי והתחלנו לדבר על "החברים של נטאשה". מאותו רגע הפכנו לחברי נפש לכל משך לימודיי לתואר ראשון ושני. ינון נראה לי במבט הראשון כמו מישהו שברגע שנרשם ללימודי הפסיכולוגיה כבר קיבל את התואר השני. בניגוד אליי שבא מהשכונה הכי גרועה בנתניה, מרקע של נחשלות, עוני סביבתי ואהבה טוטאלית לכל מה שהוא רוק כבד וזלזול קשה בכל מה שהוא לא מטאל, ינון נראה היה ההפך המוחלט מכל זה. הוא היה רזה, מסורק למשעי, לבוש בסוודר כהה עם צווארון גולף, חבוש במשקפיים עגולים ודיבור אטי ושקול. בעוד אני הייתי חצי "חנון" (בכל זאת, וינטראוב) וחצי "ערס" (בכל זאת, נתניה) ינון היה נראה כמו פרופסור מן המניין בחוג לפסיכולוגיה או לקולנוע או לספרות. בקלות יכולתי לדמיין אותו מבקר ספרות ב"הארץ" או לחילופין מקבל לקוחות נוירוטיים בקליניקה שלו על ספה מעור שחור (מה שהוא אכן עושה היום).

ינון היה זה שבעקבות הידע הרחב שלו וחכמתו סחף אותי למחוזות שלא הכרתי, מרחבים אינטלקטואליים שנראו לי עד אז כמדע בדיוני כמעט. בין אם באמנות, צילום, פילוסופיה, ובין אם באהבתו והידע הבלתי נגמר שלו במוסיקה קלאסית. לאט ובעקביות למדתי לאהוב את המוסיקה הקלאסית שגיליתי שאינה שונה כל כך מהרוק הכבד שכה אהבתי. מלאה ברגש הנע בין אהבה נכזבת, עצב וזעם ועד שמחה ותקווה אפית ממש. מוזיקה שהייתה מלאה בעוצמות ובשקט. ברגעי התעלות ובדקות של שלווה.

אני זוכר אפילו תמונה סוריאליסטית שבה אני, החצי "פושטק" מאזורים, יושב בביתו של מרצה שלנו לפסיכולוגיה בשכונת דניה האליטיסטית יחד עם ינון, זאת במסגרת שיחה על סמינריון שעשינו יחד תחת שרביטו של אותו מרצה. כולי נפעם עד צמרמורת מהקלטה ישנה ומקורית של הסימפוניה התשיעית של ברוקנר בניצוחו של פורטוואנגלר (מומלץ). הצלילים המינוריים, המסתוריים ומלאי האימה והפחד של הסימפוניה הביאו אותי להתרגשות לא פחות מ-Ride the Lightning של Metallica או Alexander the Great של Iron Maiden.

מאז אני חולק את אהבתי למוסיקה בין שני הסגנונות שבעיניי הם מופלאים ומענגים כאחד. המטאל מחד והמוסיקה הקלאסית מאידך. בדמי אני עדיין מטאליסט ללא עוררין, אולם בלבי יש מקום של כבוד למוסיקה הנפלאה של בטהובן, מוצרט, רחמנינוב, מהלר וברוקנר.

מכאן ניתן להבין את החיבה היתרה ויש יאמרו ה"ביזארית" שלי למטאל סימפוני. כמו שילוב של לבאנה ושמן זית, או סרט ופופקורן, השילוב של שני האלמנטים המוזיקליים שכל אחד מהם הוא נהדר בפני עצמו הופך את העונג לכמעט מיתולוגי – גשטלט ממש.

Epica מאז ומתמיד ניסחה את המוסיקה שלה באופנים מיתיים. כשמה כן האלבומים שלה, אפיים ומלאי פאתוס מוזיקלי שרבים כינו אותו לעתים מוגזם. כך גם האלבום הנוכחי שמהשנייה הראשונה ששמים אותו במערכת בבית או ברכב אי אפשר להיות "לידו". זו לא מוסיקת רקע ואי אפשר להתעלם מהמאסיביות העוטפת של הצלילים שמכים באוזן ובבטן גם יחד. אפילו בתי שהסעתי למקהלה ושבדרך כלל לא ממש שמה לב למוסיקה ה"מוזרה" שאבא שלה מאזין לה באוטו שאלה אחרי דקה או שתיים של נסיעה "אבא מה זה מה שאתה שומע?"

האלבום הנוכחי כבד יותר ועמוס יותר באנרגיות מטאליות מהאלבום הקודם שלהם (Requiem for the Indifferent) שבשל היותו מלודי יותר זכה להוקרה רבה בעולם המוסיקה, אף זה שמחוץ לעולם המטאל נטו. The Quantum Enigma מזכיר לעתים קרובות יותר Death metal קלאסי והמכלול שלו הרבה יותר רועש ואנרגטי ממה שעשו באלבום הקודם.

באלבום הזה עשתה הלהקה שימוש בתזמורת מיתרים בהקלטות (בין אם בתזמורת גדולה, ובין אם ברביעייה קאמרית לקטעים יותר שקטים ורגשיים), מה שמעניק לקטעים התזמורתיים חיות ונפח בממדים מעוררי צמרמורת ממש. העוצמה והחיוניות של התזמורת יחד עם הכלים החשמליים מרגישים כמו באמצע הקולוסאום ברומא בעת שהנך מוקף בו זמנית גם באלפי כלי מיתר ובאריות שואגים. כמעט מפחיד מרוב שזה עוצמתי ובועט במעי הדק (לדוגמא בפתיחה של Essence of Silence).

האלבום מתחיל עם Originem שהוא קטע פתיחה תזמורתית מותח שכולו תופים מאיימים ומקהלה שנשמעת כאילו ושרה את סוף העולם בכנסייה אפלה ומוארת נרות, וכל זה בשנייה שהטרמינטור נכנס אליה כשהוא מחפש את הנער שאמור להציל את העולם. מוזיקה של מרדף ושל פחד, של מלחמה ושל תקווה. שילוב של משחקי הכס והרקוויאם של מוצארט.

ללא כל הפוגה נכנסים התופים והגיטרות בקצב המהיר והבלתי נשלט של The Second Stone. הדאבל באס ומכונת הירייה של התופים הופכים את התקווה של המקהלה הכנסייתית לאגרסיביות של Death metal בכל העוצמה הנדרשת מהז'אנר, יחד עם הליווי הכמעט שטני של תזמורת המיתרים, הקרן וכל האפשרויות שהמוזיקה הסימפונית מאפשרת. וואו. איזה קצב. והשירה של Simone Simons מתוקה וצלולה כמו סכין החותכת בחמאה. השירה האופראית כמעט של Simons משתלבת באופן מדויק עם שירת המקהלה והגיטרות המנסרות. ואז כמו מתוך הגיהינום מגיעים הגראולים של הגיטאריסט Mark Jensen ויחד עם קולות של מלאכים המהווים ניגוד מושלם מביאים את השיא של השיר שבניגוד לפיזיקה הולך ומתחזק ככל שהוא מתגבר, בלי להתעייף ובלי לחפש תירוצים.

Essence of Silence משקר לנו בהתחלה. השיר נפתח בכינורות והצלילים ענוגים של מיתר שמדמים כי הנה הולכת ובאה לקראתנו בלדה ענוגה כידה של נסיכה הרוקמת מטפחת מתחרה לאהובה הנסיך. אבל לא Epica תעשה לנו את החיים קלים – תוך שניות הכל מתהפך והסרעפת נצמדת לגב מהכוח שבבאס, התופים והשירה המאיימת של Jensen שנוהם עלינו כמו דרקון שמגן על הטריטוריה שלו ומבקש לטרוף את האביר לבוש השריון.

Victims of Contingency גם הוא מתחיל ב-Speed metal מטורף בליווי כינורות וגראולים של סוף העולם. אין לאן לברוח גם אם מביטים בפחד ימינה או שמאלה. היקום עטוף באגרסיביות מטאלית זועמת שבאה לתת בראש באופן שאפילו Obituary או Behemoth יכולים רק להתקנא בו. הגראולים בשיר הזה הפכו למעשה מחשבת של עומק שטני ונשמעים כאילו ונלקחו מהשלבים הנמוכים ביותר בתופת של דאנטה. van Weesenbeek מתופף פה כמו משוגע אמתי ומפגין יכולות שנדמות כמו מדע בדיוני. הדאבל באס באטרף טוטאלי והכל פה נשמע כאילו מישהו מכר את נשמתו לשטן בשביל היכולת הזו. המקצבים פה מהירים ואי אפשר להישאר אדיש לקרב המוזיקלי המדמם בין תופים, באס, גיטרות ושירה שכאילו נאבקים על מקומם אבל בסופו של דבר זה הופך למושלם. הלב דופק מהר כמו רכבת הצלילים הדוהרת, והנשימה נעתקת למשמע השירה המלודית של Simons שאיכשהו מתאימה כמו כפפה לאנרגיות המטורפות והאופפות כל של השיר והמוזר הוא שזה אפילו לא נשמע מוזר. בטהובן היה שמח להתחרש שוב למשמע השיר הזה ומודה למריה שנתנה לו הזדמנות לעונג כזה.

Sense Without Sanity – The Impervious Code מתחיל בסימפוניה דמוית מערבון – הכינורות והשירה של המקהלה גורמים לי לדמיין מראה של שדות עשב אינסופיים ועליהם פרות שמנות מלחכות, משהו כמו שילוב של בית קטן בערבה עם ג'ון ויין. ואז, כרגיל, ללא הקדמה נכנסות הגיטרות בקצב רוק כבד בסיסי ובשיר מלודי למדיי שאם ניקח ממנו את המרכיב המטאלי כל היה להישמע כמו השיר של הולנד לאירוויזיון. מוזרה במיוחד האופטימיות הזו כאשר שומעים את המילים ונראה שהשיר מתייחס בצורה זו או אחרת למוות או לפחד מהמוות. עם זאת השיר הוא הכלאה של Heavy Metal מלודי עם Progressive שנוזל לעתים לכמעט בלדה אירית של Nightwish. נשמע כאילו Epica חיפשו באמצע כל המטאל הכבד באופן מפתיע שהפציצו בו מתחילת האלבום שיר שייתן לנשימה קצת לחזור, ואולי גם לייצר לפחות שיר אחד שיהפוך ללהיט. זאת היות ואין ספק ש- Sense Without Sanity הרבה יותר "פופי" משאר השירים של האלבום, וזאת למרות הגראול וחצי שנשמע פה ושם במהלך השיר והגיטרות שמדי פעם מנסרות.

Unchain Utopia שוב מתחיל במקהלה אופראית, שמלווה בצלילי מיתר דמויי צ'מבלו. בפזמון Simons מצטרפת למקהלה שנשמעת כמזמרת מזמור אופטימי ומלא תקווה. אין בשיר את האפלה המאפיינת את שאר השירים באלבום (בין אם באווירה ההפוכה מקודרת ובין אם בהיעדר גראולים), אלא השיר נשמע כהמנון מטאל מלא שמחה והרואי. להיט בטוח.

The Fifth Guardian – Interlude הוא קטע בלתי צפוי. הוא נקרא באותיות ה"קטנות" Interlude (קטע ביניים), והוא אכן נשמע כמו משהו שמטרתו להפתיע ולחבר בין ההמנון הקלאסי המערבי האופטימי הקודם לו לשיר שבא אחריו והוא שוב מטאל כאסחני ובועט. The Fifth Guardian מנוגן באופן מפתיע ומאד מעניין באמצעות כלי נגינה שנשמעים מזרחיים/אתניים או אפילו סיניים או יפניים. הוא קטע אינסטרומנטלי לחלוטין לא מטאלי שנשמע כמו נעימת פתיחה לסדרת תעודה של הנאשיונל-ג'אוגרפיק על כפרים נידחים באסיה. אבל כמו כל דבר אצל Epica הוא בנוי ומבוצע בצורה מושלמת, בעל נפח וצליל שאין בהם רבב. הכל מדויק באופן קיצוני, הפקה שקשה למצוא בעולם המטאל.

כאמור, Chemical Insomnia שבא אחריו מחזיר את Epica לתלם של המטאל הסימפוני הקלאסי שמתפוצץ בפנים, יחד עם פתיחת Death Metal טיפוסית וזרם נגינה שמסייע להוצאת אגרסיות (בריף חוזר ונשנה שנשמע קצת כמו משהו מסרט מצויר מילדותי שאיני ממש מזהה עטוף בהמון גיטרות באס ותופים), בין אם של Jensen הגראוליסט ובין אם שלנו כמאזינים. שיר שנושאו הוא התמכרות ושהוא מחד מלודי למשעי ומאידך מטאל טהור, והכל באופן שיכל להעלות חיוך גם על פניהם של non-believers שנהנים מאיימי וינהאוס או שלמה ארצי ביומיום המשמים.

Reverence – Living in the Heart הוא שיר עם עוצמה נדירה. קטעי סולו קלידים שנשמעים פרוג מבית המדרש של להקות כמו Dream theater ו-Kingcrow, ריף גיטרות מטורף שמלווה בתיפוף של חולה נפש. אין מלים אחרות. הקשבתי לשיר והרגשתי את האדרנלין זורם לוהט בכל הגוף כמו בקרבות הקראטה שביצעתי כשהייתי צעיר יותר ובריא יותר. מכונת הירייה של התופים יורה לכל הכיוונים והשירה של Simons העיפו אותי לשמיים. אין ספק שEpica יודעים לנגן.

Omen – The Ghoulish Malady שובר את הכעס בנגינת פסנתר קאמרית עירומה ואיטית שממשיכה לשיר שהוא חצי בלדה חצי סימפוניה מטאלית (להבדיל ממטאל סימפוני). שוב שיר אופטימי שמדבר על כך ש"ביחד אנו חזקים" וכד' עם מקהלה אופראית ונגינה שאינה מתעלה על עצמה. שיר חביב שבהחלט יכל להיות להיט וייתכן אף שאזמזם אותו בהיסח הדעת פה ושם, אבל איכות מטאלית ייחודית אין בו. הייתי אפילו קורא לשיר "בלדת פופ מטאלי" או "אבבא לחובבי גיטרות".

ב- Canvas of Life השירה של Simon מרגשת ונשמעת כמו נהי היוצא מן הלב של נערה מאוהבת. השיר הוא בלדה רגשנית עם קלידים וגיטרה אקוסטית המלווים את השירה הענוגה והשקטה של הזמרת הנפלאה שנשמעת פה כמו גרסה מעושנת יותר של קייט בוש או Secret Garden. כשהתופים והבאס מופיעים האווירה המלודית שוב מקבלת נופך של שיר עם אירי כמו ב Sense Without Sanity. אל תאשפזו אותי אבל אני מוכן להישבע שבקטע המקהלה החוזר על עצמו בחצי השני של השיר אני מקשיב ומזמר לעצמי יחד אתו את הפזמון של "הידעת את הדרך" של אפרים שמיר. האם זה בגלל כוס אחת מיותרת של בירה גינס מאתמול בערב? וואלה לא יודע.

Natural Corruption גם הוא במגמה המלודית יותר, גם אם יותר קצבית מהבלדה הקודמת. שיר טיפוסי למדיי שמאפיין את הלהקה, למרות שהוא לא ייחודי ומשהו בו מזכיר לי קצת בקצב והמנגינה את השיר "Out in the Fields " של Gary Moore ו- Phil Lynott. יש בהחלט משהו אירי שחוזר על עצמו שוב ושוב בסגנון של Epica שבא לידי ביטוי באופן יוצא דופן באלבום הזה, מה שמסקרן היות והלהקה בכלל הולנדית.

את השיר הסוגר את האלבום ושנתן לו את שמו, The Quantum Enigma – Kingdom of Heaven Pt. II, ניתן לתאר כשיר פרוגרסיב. זהו קטע אפי יותר משיר – גם בארכו וגם בתכולתו. הוא מרגיש כמו אפילוג של כל מה ש-Epica שיתפו אותנו אתו באלבום הזה. הוא מתחיל במנגינה סימפונית שנשמעת כמו תמונת מרדף לילי של כפריים עם לפידים אחרי ערפד או מכשפה מסכנה, ממשיך בקצב מהיר וסוחף של גיטרות יחד עם שירה שורפת וקטעי מקהלה, מגיע לרגעי נגינה ושירה איטית ונוגה של בלדה, וחוזר שוב לנגינת פרוג מהירה ומדויקת. המטאל הסימפוני מובא פה לשיא ועדיין אני חייב להתוודות (לצערי הרב) שהשיר שיעמם אותי ולא הצליח להביא אותי לשיא המיוחל. יש בשיר תחושה של יותר מדיי ממה שטוב. עומס שמרגיש כמו "מרוב עצים לא רואים את היער".

ונראה לי שלצערי הפתגם הקודם מסכם גם את האלבום שהתחיל מצוין. אין ספק ש-Epica הם אחת מלהקות המטאל הסימפוני הטובות בעולם, אם לא הטובה שבהן. אבל בניסיון להיות הכי מהוקצעים, הכי טובים, הכי יוקרתיים ו"הכי הכי הכי", משהו מהאמת המוזיקלית נעלם. מרוב שממקדים את תשומת הלב בטכניקה המושלמת, בהפקה המדוייקת והמהודקת ובלהיות הכי סימפוניים ומטאליים שאפשר, זה הופך לחוזר על עצמו ומשעמם אחרי 5 שירים. יש פה שירים שהביאו לי את המטאל לפנים כמו למשל Victims of Contingency. יש פה להיטים די בטוחים כמו Unchain Utopia, אבל זה ברובו מהנה אבל כבר לא לגמרי מרגש. זה מדהים באיכות אבל לוקה בבטן, בקישקע, בנשמה. כמו לאכול במסעדת הגורמה המעולה ביותר אבל לצאת רעב לשווארמה.

כך שלמרות שאני מת על Symphonic Metal ומאד אוהב את Epica, באופן שיפתיע אתכם והפתיע אף יותר אותי איני מוצא בי את הרצון להעניק לאלבום יותר מ-3.5 כוכבים (ואם הדירוג היה עד 10 הייתי מעניק לו 7). זה אלבום מושקע, מנוגן, כתוב ומופק לעילא. אבל הוא לא מחדש הרבה והוא לא העניק לי את הצמרמורת המיוחלת ממטאל סימפוני טוב ביותר מ-4 עד 5 שירים. ומתוך 13 קטעים זה לא מספיק. לא בעיניי.