Ex Deo – Romulus

היה היו פעם בארץ לא כל-כך רחוקה (איטליה), זוג אחים בשם רומולוס ורמוס שהיו על פי האגדה בניו של אל המלחמה הרומאי מארס (או ארס, בשמו היווני). הם היו שמחים וקלילים והייתה להם ילדות נחמדה שכללה ציד, יניקה מפרה ענקית, הרג, ריבים, ועוד כהנה וכהנה. יום אחד, האחים קמו בבוקר והחליטו להקים עיר קטנה בשם רומא, כשהם מתווכחים ומתנצחים ביניהם לגבי השליטה על אותה עיר, שלימים תהפוך לאחת האימפריות הגדולות, החזקות והמשפיעות ביותר שידע העולם. לבסוף, האח רומולוס החליט לשבור על רמוס את-חפירה, ועל הדרך הרג אותו ונהיה מלך העיר. נקפוץ כמה אלפי שנים קדימה ואיזו יבשת או שתיים, והרי הגענו אל בחור חביב ממוצא איטלקי בשם Maurizio Iacono ואל להקתו החביבה Kataklysm, איתה הוא נהנה לשאוג לעבר המיקרופון ולנענע את ראשו בחדווה לשם הנאת הקהל.

יום אחד החליט Maurizio החביב לקום על רגליו ולהעתיק את רומא, המיתולוגיה שלה, ההיסטוריה שלה וסיפוריה הגדולים – אל תוך השיקוץ הקיים Kataklysm, כשלשיקוץ החדש והקטן יותר יקראו Ex Deo. אם כן, פרויקט המחץ סובב סביב דבר אחד בלבד – רומא. הקונספט של רומא סובב, נחקר, עוות, נשאג ונוגן בברוטאליות (ובברוטאליות מופחתת) עשרות פעמים בעבר ע"י הרכבי מטאל בעבר, אך לא רבות הן שהצליחו לכבוש את גבעת קפיטולינוס לגמרי, מי שכן הצליח, היה הרכב חביב אחר בשם Ancient Rites שהתעסק ביתר הצלחה בקונספט הזה. אמנם אני בדרך-כלל לא כותב על הוצאות דת' מטאל כאלה ואחרות ומשאיר את זה למבינים ממני, אבל זה מקרה שונה מעט.

Romulus נפתח עם שיר שנושא את אותו שם ומכאן מתחיל קו החזית הכבד-ממש שאמנם אנחנו מכירים אותו מלהקת הדגל של הבחור, אבל פה הכול יותר איטי, נדמה שפחות חותך אבל ממש לא פחות אגרסיבי. כשגאיוס יוליוס קיסר הסתער עם הלגיונות שלו על גאליה (צרפת של היום), הוא לא תכנן שמישהו ישיר על זה מתישהו בעתיד, רק קיווה לחזור לרומא כמנצח. הוא טעה, ו- "Storm The Gates of Alesia" זורק את המאזין אל המערכה המדממת בגאליה, כשרגעים מלודיים מספקים נחת מסוימת משאגותיו העמוקות של Maurizio ומהלמות התופים הכבדים, ואת הבלאגן המסודר של השירים מחליפים קטעי סאונד מסרטים ושקשוקי חרבות, עד לשיאו של השיר שכבר במהלך הבנייה שלו הצוואר שלכם יעשה תנועות שלא חשבתם שהוא מסוגל, עם Nergal הבהמה הפולנית שנותן את קולו בסוף השיר בציטוט ההיסטורי המפורסם שמכריז על סוף המערכה.

שייקספיר, שהיה ידוע במחזות הרומאיים שלו, מספק לאלבום קטעים לא מעטים והשפעה רחבה (כפי שהיה לו על שאר העולם), כשהקטע הלקוח ממחזה באמצע "Cry Havoc", הוא בדיוק זה, ונכנס בתזמון מושלם ובדרמטיות אופייניות לאלבומי קונספט מלחמתיים שכאלה, כשלאחריו סולו הגיטרה האיטי מהווה ירידה בפראות אל עבר סוף השיר. הכבדות נמשכת לכל אורך האלבום, כשהיא יחסית מונוטונית ב-"Invictus" המובל ע"י הבס בעוצמה לא מבוטלת, כשרגעי ה-"הייל" הקבוצתיים המוכרים לנו מסגנונות כמו ויקינג ופולק מטאל נכנסים לתפוס את מקומם לצד המלודיות העבות של חבורת הקנדים. מספר שש, "The Final War", המתהדר באורח הכבוד בדמות Karl Sanders ממשפחת Nile (וגם בזכות עצמו) שמפליא אצבעותיו בעבודת גיטרה מנצחת אך קצרה מעט לטעמי, לפני שהסדר העוצמתי חוזר, כמו צבא שלם שצועד על בלוקים שנסדקים תחת רגלי החיילים.

הועלתה בפניי טענה שהתופים באלבום הזה לעיתים נשמעים מעט מונוטוניים וחוזרים על עצמם, או נשמעים כמו מכונה. תראו, הם לא מתוחכמים והם כוללים בתוכם בעיקר ימבה דאבל-בסים ומקצבים בסיסיים יחסית, אבל רבאק, מי מחפש משהו שיותר מזה? התופים כאן אגרסיביים לא פחות משאר הכלים, בדומה לעבודת המקלות אצל Bolt Thrower, למשל. המקוריות אינה גדולה, להגיד שהמוזיקה באלבום מלאה בוריאציות שונות ובשלבים אחרים כל פעם הוא פשוט לא נכון ובכל זאת, מכונת המלחמה של Ex Deo מתגלגלת לה באופן מרהיב. Obsidian C. (מלהקת Keep of Kalessin הנורבגית) גם מתארח האלבום, והוא נותן מעצמו סולו חותך בבשר בשיר התשיעי והמלודי יותר, כהכנה לאיטיות של "Surrender The Sun". אני לא סגור עם עצמי לגבי אלבומי השנה, אבל אני כן יודע שזה אחד מהאלבומים הכי חזקים והכי אוטנטיים ששמעתי לאחרונה וגם לפני כן. אני לא בטוח שהמוחות מאחורי Kataklysm יצליחו לפתח את Ex Deo לאלבום נוסף, אבל אם כן – יש להם את אחד הרפים הכי גבוהים באימפריה לעקוף, מה שאולי יתגלה כבעייתי אחרי הוצאה מופתית (ובכל זאת לא אחת שתדבר לכולם) שכזו.
|MS|2694|MS|