Ex Deo – The Immortal Wars
זה בסך הכל די הגיוני שלהקה שוודית כמו אמון אמארת' תכתוב על המיתולוגיה הנורדית. אבל מה לעזאזל גורם ללהקה קנדית (קטקליזם) להקים עוד להקה עם אותם חברים בדיוק כדי לשיר על ההיסטוריה הרומאית? הו. מאוריציו יאקונו. כן, הסולן של קטקליזם, קנדי ממוצא איטלקי שמאוד מחובר לשורשים האיטלקיים שלו (יש לו מסעדה איטלקית והוא גם מנהל את להקת הדת' מטאל האיטלקית Fleshgod apocalypse) פשוט קם בשלב כלשהו והחליט ליצור להקה שכל כולה מוקדשת ללוחמים הרומאים, הקיסרים הפסיכים ושלל מעלליהם.
אז מדוע לא לקח יאקונו את קטקליזם ופשוט עשה איתה את זה? ובכן, אחרי שהלהקה עושה משהו מסוים יותר מ-25 שנה, יאקונו לא רצה לעשות זעזועים סגנוניים אלא להמשיך את הלהקה בקו אחד. במרוצת השנים בהחלט ניתן היה לשים לב לתבלינים בניחוחות רומא בדיסקוגרפיה של קטקליזם, עם שירים כמו Era of the merciless והפתיח לאלבום Shadows and dust שכולו ציטוט מתוך הסרט "גלדיאטור".
אז אי שם בשנת 2008 החליט יאקונו ליצור להקה שרומא היא הנושא שלה, אך מוזיקלית היא צריכה להיות אפית יותר. מרשימה יותר. יותר כמו פס קול לסרט בסגנון "גלדיאטור" מאשר להקת דת' כמו שכבר יש לו. בעזרת חבריו מקטקליזם פלוס באסיסט וקלידן הקים יאקונו את אקס דאו ("מאלוהים") – להקת דת' סימפונית, אווירתית ומפלצתית. אחרי אלבום בכורה (Romulus) שבעיניי היה כליל השלמות, ואלבום המשך (Caligvla) שהיה מצוין, לקחה הלהקה הפסקה ועכשיו היא חוזרת אלינו בכוחות מחודשים ועם אלבום חדש העונה לשם The immortal wars. האלבום מתחיל ישירות עם The Rise of Hannibal, בלי אינטרואים אפיים חופרים, בלי יותר מדי בנייה. קצת קלידים, קצת גיטרה, ובום, השיר כבר שם.
הדבר הראשון שתופס לי את האוזן (ומשמש רמז מטרים לשאר האלבום) הוא עבודת הקלידים הדרמטית ביותר. הגיטרות מקבלות מקום של לעשות עבודת בסיס שכזאת. נותנות בעיקר ניסורים נמוכים שתומכים במלודיות שנוצרות על ידי הקלידים, כשמדי פעם צץ לו איזה ליד של גיטרה. קולו של מאוריציו נשמע נהדר כמו תמיד, ובעודי כותב מילים אלה התופים הופכים למארש של ממש וזה המקום לציין את הסאונד המושלם להחריד שלהם. השיר כולו מקבל תחושה של מארש, של דרמה מטורפת, גיטרות באות והולכות עם מלודיות פשוטות שעושות את העבודה ועוד לפני שנגמר השיר הראשון הדבר הכי בולט לי כבר זה הסאונד המדהים שהולך בשיר הזה. מיד עם סיום השיר הראשון נכנס Hispania (Siege of Saguntum) עם מיטב המסורת שהתרגלתי אליה עוד בקטקליזם – שיר שנכנס ישירות באלימות מטורפת, פריטת טרמולו מהירה ותופים מפציצים. הקלידים עולים לאט-לאט בטונים, מלודיית גיטרה בלאקית-אפית משהו נוצרת שוב על ידי הגיטרות. השיר נודד בין ריפים שכאלה לריפים איטיים יותר, בנויים להאדבאנג, וקצת משאירים אותי בהתחבטות לגבי יכולת הקשב הנמוכה שלי – לעשות האדבאנג או לנסות להקשיב למוזיקה כמו שצריך. כי הקצב פשוט מהפנט. לשמחתי, בשיר הזה הקלידים מצליחים לפנות קצת יותר מקום לגיטרות, והאמת שאם הקלידים בכלל לא היו שם הייתי מרגיש שאני שומע שיר של להקת האם קטקליזם, ובטוח שלא היו לי תלונות. מצד שני, בעוד השיר מתפתח, הולך קדימה ואחורה, הקלידים מתחילים לתפוס יותר מקום בשיר עד לסיום הגדול, מעט סימפוני ומאוד דרמטי. עוד לפני שנגמר השיר כל הכלים עוצרים ומתחיל לו איזשהו מעבר לא ברור, ניסיון לצייר תמונה שאולי עוד לא הבנתי, שממנו מזדחל השיר הבא.
אחרי Crossing of the Alps שאינו שונה משני השירים שקדמו לו, למעט סולו גיטרה יפייפה, מלודי ורווי הרמוניות, האלבום נותן לנו קטע מעבר שאינו נשמע כלל כמו קטע מעבר באלבום אלא דקה ומשהו שנשמעות כמו פס קול לסרט. קצת צלילים דרמטיים, קצת תופים, דיקלום אקראי לא ברור כלשהו, קלידים שמנסים לשדר איזושהי סצנה מהירה ותוססת ופתאום, בבום אחד, כלום. שקט. הסצנה נגמרה, אפשר לחזור לאלבום. זה המקום להתעכב ולהגיד שמצד אחד המעבר הזה מרגיש שהוא לא בדיוק מוזיקה קוהרנטית כמו שאתה רוצה לשמוע כשאתה ניגש לאלבום, ומצד שני הקטע הזה מחובר כל כך טוב לאלמנטים של האלבום ומשרת מטרה שמתחילה להתבהר אל מול עיניי: לא מדובר בעוד סתם אלבום. לא מדובר באסופת שירים שאתה אמור לשמוע. מדובר באווירה. למעשה, יש מצב טוב שכל האלבום הזה הוא בכלל ניסוי, של איך יוצרים פס קול לסרט אפי ודרמטי, שוב, בסגנון "גלדיאטור", רק שעושים את הפס קול הזה עם דת' מטאל עצבני ולא מתפשר. לעניין הניסוי הזה אחזור בסוף הסקירה.
אחרי Cato Major: Carthago delenda Est האלים והכיפי ו-Ad Victoriam (The Battle of Zama) האווירתי המתאפיין בעיקר במיד-טמפו נוח, אנו מקבלים פיצוץ לתוך האוזניים בדמות The Spoils of War, שבעיניי בכיף יכל להיות השיר שפותח את האלבום. תופים מהירים, קלידים שצועקים "קרב!!!!!!" ומיד ירידה בקצב. מאוריציו נע בין דקלום וצעקות וחוזר לגראולים, הגיטרות נעות בין ניסורים לתפקידי ליד, הקלידים שוב באים והולכים, מדי פעם מתבלנים את השיר בתחושה של מרדף הרפתקני, מדי פעם נשמעים כאילו נגנבו מסימפוניה מלפני כמה וכמה מאות שנים. נקודת החולשה היחידה של השיר לטעמי היא הסיום בפייד-אאוט, דרך גרועה מבחינתי לסיים שיר, ואולי מעין בחירה בדרך הקלה כשיש לך ריף מספיק טוב.
האלבום מסתיים עם השיר The Roman, הסינגל הראשון שיצא מתוכו עם קליפ מרהיב ומושקע להחריד. אני חושב שהשיר עצמו הוא בהחלט השיר הכי נכון לסיים איתו את האלבום שכן השיר מצליח לסכם מבחינה מוזיקלית את האלבום, וככל הנראה גם מבחינת התמה הלירית. גם כאן אנו מקבלים שיר שנפתח בקלידים דרמטיים, מעין מוזיקת כניסה דרמטית לדמות חשובה. שאר הלהקה נכנסת ככל הנראה יחד עם אותו רומאי (וסלחו לי שאני לא יודע במי מדובר, פשוט עוד לא מצאתי את הליריקה של האלבום ברחבי האינטרנט), כאשר נוצר ריף בו הגיטרות והקלידים מאוד משלימים זה את זה. הקלידים חוזרים בריף הבא לקחת את עיקר הבמה, מאוריציו שוב צועק במקום לעשות גראולים, משהו שהרבה פחות היה לו אופייני בקטקליזם, ובינתיים השיר מתקדם לעבר סולו גיטרה המתפתח בצורה מוזרה, שכן נוספת לו הרמוניה, אבל הסולו עצמו לא מלודי בצורה מספיק ברורה כי יש בו יותר דגש על מהירות מאשר על מלודיה, וזה משהו שמאוד מאכזב אותי כאן, כי בהחלט יש מקום באלבום שכזה ובהחלט בשיר שכזה לסולו איטי יותר, סבלני יותר, מלודי יותר, כזה שנותן המון רגש ולוקח חלק גדול בלצייר את הציור של אותו רומאי ושל אותה דרמה. חבל שבמקום סולו מדהים ומושקע קיבלנו סולו יחסית קצר ולא מספיק ברור.
אז כמו שאמרתי, האלבום נשמע כמו ניסוי בלהפיק גרסת דת' מטאל לפס קול לסרט אפי. מצד אחד יש לאלבום שתי חולשות: הראשונה היא לטעמי שבכל האלבום היו רק שני סולואים של גיטרה, שאחד מהם היה מאוד לא מספק, והשנייה היא שאין הבדלים מהותיים בין השירים. אין לכל שיר אופי משלו, כמו בלהקות שמהן התחלתי לשמוע מטאל כדוגמת מטאליקה ופנתרה.
מצד שני, בכל זאת, יכול מאוד להיות שהדמיון בין השירים הוא בדיוק העניין בניסוי. כששומעים את האלבום כמקשה אחת, שומעים בדיוק את פס הקול הזה, את המוטיבים החוזרים, את כל הסצנות בסרט. האלבום נותן תחושה של פס קול של סרט שכבר ראית, ואתה פשוט עוד לא לגמרי בטוח איזה סרט זה, אבל זה היה חייב להיות סרט ממש טוב אם המוזיקה כזאת דרמטית ואגרסיבית. בטח היו שם קרבות עקובים מדם עם אלפי חיילים, עם מגינים, חניתות וחרבות, בטח היו שם מרדפי כרכרות, בטח הומלך שם איזה קיסר מרושע שרק רעב לאיזו מלחמה וכיבוש, בטח מישהו שם נבגד וקיבל סכין בגב, בטח הייתה שם איזו אישה ערמומית וחזקה, ובטוח שהיא גם הייתה ממש יפה, בטח ראיתי כבר את הסרט הזה שעם השנים יהפוך למאסט. והאלבום הזה? על אף חסרונותיו החלקיים, לטעמי, עם השנים יהפוך למאסט אצל חובבי הז'אנר, הן על הביצים של ההרכב לעשות אלבום שכזה, הן על הביצוע, והן על היכולת שלו להשאיר את המאזין עם תחושה של "הרגע עברתי מלחמה" אחרי שהוא נגמר.