Fairyland – The Fall Of An Empire

צחצחו חרבותיכם, שייפו הגרזנים והבריקו את השריונות – אנחנו יוצאים למלחמה. כבר 3 שנים חלפו מאז הפעם האחרונה שביקרנו ב-Osyrhia, אבל מסתבר שאצלם עברו לפחות 500 שנה – ואנחנו לא הרגשנו כלום. אם לא הבנתם בדיוק על מה דיברתי, סימן שלא בדיוק הכרתם את Fairyland כשיצא להם אלבום הבכורה Of Wars In Oshyria. מדובר בלהקה *לוחש* צרפתית *משתעל* שעושה פאוור מטאל סימפוני ואוסיף על זה, שנוטה לאסקולה הישנה – כמו שנאמר.

בזמן ש-Blind Guardian התפתחו, הן בצורה מוזיקאלית והן במספר אופנים אחרים, ובימים אלו כש-Rhapsody Of Fire הופכים לבדיחה מהלכת מיום ליום… Fairyland עוד איפושהו מצליחים לשמור על יושרה מוזיקאלית בכל הנוגע לסגנון הזה. כן, הם המציאו עולם פנטזיה משלהם – עם סיפור רחב יריעה, מלא בממבו ג'מבו על מלחמות, כשפים ומה שלא תרצו – אבל הם שומרים על דרך הביצוע בצורה נאה למדי, החל בעבודת קלידים בולטת, מקהלות ונגינת ספיד מטאל על הדרך, כדי להעביר את התרחישים שבעלילה. להגיד לכם את האמת, אני דיי עייפתי מלנסות להבין את כל הסיפורים של הלהקות האלו – עדיף כבר לקרוא ספר טוב.

מלבד סיפור העלילה החדש, מספר שינויים עברו על חברי Fairyland מאז הפעם האחרונה שנפגשנו איתם, ביניהם החלפתו של Willdric Lievin – המתופף ואחד ממייסדי הלהקה – בבחור בשם "Piwee", שלמרות שמו, מצליח לעשות עבודה טובה למדי. גם סולנית להקת Dark Moor לשעבר שעשתה את השירה באלבום הקודם הוחלפה בבחור בשם Max Leclercq, שמשום מה, ואולי זה רק אני, נשמע ממש דומה לה – רק טיפה יותר מחוספס. וכך, כמו כל להקת "פנטזי מטאל" מן השורה, "Endgame" פותח את האלבום ומהווה את האינטרו האופראיסטי שלו, עם מספר צלילים נחמדים שאולי יזכירו לחובבי הסרטים מביניכם איזה פס-קול איכותי.

עם תחילתו של שיר הנושא, "The Fall Of An Empire", אנו מקבלים פחות או יותר את התמונה המלאה בכל הנוגע למוזיקה שהלהקה עושה. סאונד עשיר, קלידים בולטים, מקהלה בפזמון וסיפור כובש – זה עובד היטב אבל אני לא יכול שלא להרגיש כאילו משהו חסר לי. אם לא הייתי יודע יותר טוב, הייתי בטוח ש-Fairyland השתמשה בתזמורת בכל הנוגע לצד המלודי שלה, אבל הכל פה נעשה ע"י Philippe Giordana, קלידן הלהקה והמוח שמאחוריה. מהצד של השירה, ל-Max יש אמנם את הכוח הדרוש בתור סולן קלין, אבל הוא לא מצליח להעביר תחושה או רגש עם המוזיקה, בניגוד לסולנים אחרים שיותר נכנסים לקטע. גם קולות הרקע, אינם מוסיפים לטעמי ולעיתים נשמעים מגוחכים – במיוחד כשהם שרים על העלילה.

קשה להתעלם מהמוטיבים של סרטי הקולנוע שנכנסים בשירים או בין לבין באיזה קטע מעבר – כמו שאמרתי, הכל נשמע טוב, אבל יותר כמוזיקת רקע ולא כמשהו שאפשר להנות ממנו ממש. וזאת הבעיה העיקרית באלבום הזה, בז'אנר שאמור להיות דביק כמו שוקולד חם על וואפל בלגי (קונוטציה פרטית, אל תשאלו), אין פה שום דבר שמצליח לגרום לך לחזור אליו, אפילו קטעי הפזמון לא מספקים את הסחורה. יש ניסיון קל לתת נופח נוסף לאותם שירים – כמו למשל בבלדה "Eldanie Uelle" או בקטע "Look Into Lost Years" בו מצטרפת ללהקה בקול נשי ונוגע, Flora Spinelli, זמרת מאיזה להקה *נחנק* צרפתית *מקבל חום* – אבל זה יותר כמו גימיק ולא תורם עד כדי כך.

יש שירים שמראים קצת יותר מהירות ויכולת מצד הנגנים, כמו למשל "Clanner Of The Light" עם איזה סולו מגניב במיוחד, אך במרבית השירים, עבודת הקלידים המגוונת בולטת מעל הכל – משטיחים של צלילי פנטזיה קלים (פעמונים וכו') ועד למשחקים פרוגרסיביים "מרתקים" כמו למשל בשיר "Anmorkenta", שלדעתי הוא השיר הכי "נותן-בראש" פה, אם זה בגלל מעברי השירה בין הסולן למקהלה, המילים הדביקות או אפילו קטע הפולקי-סימפוני לקראת סופו. גם השיר שלאחריו, "In Duna", התחבב עלי, ולא רק בגלל הנגינה הפולקית-אקוסטית שלו, אלא גם בגלל המקהלה שלשם שינוי נשמעת כמו מקהלה, ואפילו השירה הנשית שהפעם שייכת לזמרת בשם Sarah Leyssac – בלדה חמודה מאד.

כאורך הסקירה, כך אורכו של האלבום שמביא לנו מעל לשעה של פאוור מטאל סימפוני, וכיאה לכל אלבום מסוג זה, צריך להיות פה שיר שאורכו עולה על 10 דקות – וכאן נכנס "The Story Remains" – גדוש במלודיות, צלילי "פסנתר", שירת פנטזיה שכבר דיי נמאס ממנה ובקיצור ניסיון להביא לנו עוד קצת מהתחושה האפית שעדיין לא מצאתי באלבום הזה. האמת, אני לא יודע אם זה אני או הלהקה, אבל אחד מאתנו לא מצליח להתחבר לכל מה שהז'אנר הזה אמור להציע למאזין. עם זאת, Fairyland מציגים שיפור ניכר מאז אלבום הבכורה ויש להם גם יכולת לא רעה מבחינת הביצוע, רק חסר דבר חשוב אחד – אנרגיה, עוצמה ואולי, בנוסח פנטזיה, מטרה צודקת שלשמה צריך להילחם – ועם The Fall Of An Empire כל מה שאני רוצה זה ללכת לנמנם.