Fear Factory – The Best Of

אם יש משהו שהעולם אינו זקוק לו כיום, הוא תזכורת. אנחנו זוכרים היטב, כאינדיבדואלים, כמה רע היה לנו אתמול בפקקים בדרך הביתה, כמה המורה התכסחה איתנו על הציון במתמתיקה, כמה הבוס השתגע על העבודה הרשלנית וכמה המפקד דפק לנו שעה ביציאה על שטויות בחדר אוכל. יש לנו את היכולת הנהדרת לזכור לבד. אני למשל זוכר היטב ש-Fear Factory הוציאו את Digimortal בשנת 2001.

זה לא נדמה לי שמדובר בעידנים אחורה. "Linchpin" אמנם להיט לא קטן, אבל עדיין – לא מוקדם מדי לשחרר את "האוסף הטוב ביותר של Fear Factory" כשהלהקה, למרות פירוק קצרצר בשנת 2002, ממשיכה לבעוט מגוון בעיטות אכזריות? מה שהעוול הנוראי ביותר פה הוא שהאלבום הטוב ביותר של החבורה לא מקבל פה נוכחות בכלל, וזאת רק משום שהוא לא יצא בחברת התקליטים שמוציאה את המוצר, הלא היא Roadrunner.

אז מה הולך פה בעצם? שום דבר חדש. תזכורת למי ששכח. חלישה טובה מהימים הכבדים של Soul Of A New Machine, עם הכניסה המצוינת של "Scapegoat" הנהדר לאלבום האוסף הזה, ולרעה את הבחירה הצפויה והגרועה למדי של "Martyr" הסתמי והשחוק (כמו להכניס את Enter Sandman לאוסף של מטאליקה, לכל הרוחות, אנחנו נסתדר בלעדיו, תודה רבה). המיץ האמיתי מתחיל כמובן לטפטף אצל חובבי FF האמיתיים עם בוא ימי Demanufacture האגדי, אבל הבחירות הצפויות, ששמענו כל כך הרבה פעמים, כמו שיר הנושא, "Self Bias Resistor" ו-"Replica", אלמותיים ככל שיהיו, אינם מאירים את הלהקה באור חדש.

גם הבחירות של Obsolete כמו "Shock" הפותח ו-"Edgecrusher" העוקב לו, הן צפויות ולא נותנות שום פרספקטיבה חדשה על הלהקה. הבחירה היחידה שאני גאה בה פה ממש היא "Ressurection" בהיותו שיר לא אופייני של FF, ועדיין Roadrunner מספיק גאים בו כדי לשחרר אותו באוסף המיטב. את האוסף חותמים כאמור "Linchpin" שהפך ללהיט מועדונים ו-"Cars", הקאבר המפורסם לגרי ניומן, הכולל גם את גרי ניומן המבצע המקורי. זהו אולי השיר היחידי שהפך לסוג של מצרך נדיר, למרות שהוא כבר מופיע בכל גרסאותיו של האלבום Obsolete, מאז ההוצאה הראשונה.

בסופו של דבר, העוול העיקרי הוא ש-FF הוציאו אלבום נהדר בשם Archetype אחרי שהם עזבו את Roadrunner (וכמו כן, גם אלבום פחות נהדר בשם Transgression, אבל ניחא) ואין פה נוכחות. המונח "Best Of" בקושי מתאר את האלבום, ובצדק. יש אומרים ש-FF היא כמו ספולטורה רק בלי דינו קאזרייס – הגיטריסט השמן, הלטיני והמפורסם שמשך עוד ועוד לכיוונים הניו-מטאלים והגראנג'ים – היא לא באמת FF, כמו שספולטורה בלי מקס קאבלרה היא לא באמת ספולטורה, אבל במקרה של FF ההפך הוא הנכון. Archetype לא רק שמשתווה לאלבומי עבר, הוא גם לדעתי מתעלה עליהם, מה שספולטורה בתקופת דרק גרין מעולם לא הצליחו לבצע.

Fear Factory היא להקה שהוציאה כבר אלבומי Remix ודמואים מחודשים. כל מי שבאמת אוהב אותם כבר מחזיק באמצעותו כל גרסה של שירים מסוימים שקיבלו עידונים אלקטרונים או כיסוחי דת' מטאל. רק אצלהם זה באמת עובד לשני הכיוונים, וזאת משום שהם הצליחו לשלב בזמנו בצורה מרהיבה בין המוזיקה האלקטרונית העולה – כשהסינת'-פופ הפך למצרך הכלל בסוף שנות ה-80 והפך לדאנס של שנות ה-90 – וביחד עם הדת' מטאל שממש התחיל באותה תקופה. אין ספק שאין הרבה להקות שהצליחו ליצור מה ש-Fear Factory יצרו, אך בסופו של דבר, אין פה שום דבר חדש, לא הופעה חיה, לא ביצוע מחודש, לא כלום. סה"כ מדובר בתזכורת כמה Fear Factory מגניבים, וכמה Roadrunner רוצים שתזכרו את זה.