Forgotten Silence – Kro-Ni-Ka

Forgotten Silence היא להקה צ'כית, הפעילה כבר קרוב ל-15 שנה, ואלבום זה הוא החמישי באורך מלא שלה כשאליו נוספו עוד חמישה EP's. הספק די מרשים לכל הדעות, ללהקה שמנגנת מוזיקה מאתגרת במיוחד, לא קליטה בעליל, ושונה מאד מהנוף המוזיקלי שאוהדי המטאל והרוק רגילים אליו. דמיינו את Yes ו-Gentle Giant, שתיים מלהקות הפרוגרסיב-רוק של שנות השבעים, עושות מוזיקה היום, אבל הרבה יותר אגרסיבית, כמעט עד לרמות של דום מטאל. ככה בערך ניתן להגדיר את האלבום המורכב הזה, שדורש המון האזנות מרוכזות, בשביל לקלוט את כל מה שקורה בו.

באלבום שלוש רצועות, כשהקצרה מביניהן אורכה שמונה עשרה דקות. בנוסף, אין ממש שירה באלבום, אלא דקלומים של טקסטים (לא רעים בכלל). הדקלום בווליום חלש במיוחד, כך שהוא נשמע כלחישות ברקע של המוזיקה. הקטע הראשון באלבום, "Brighton", אורכו כעשרים וחמש דקות. הוא נפתח בריפים איטיים, גרוביים במיוחד, לאורך כשש דקות, מאד מושפעים מפיוז'ן (בעיקר בעיצוב הסאונד) – דיסטורשן קליל, תופים שבונים עוד ועוד אלמנטים על אותו מקצב בסיסי. לחישות הטקסט מתגברות ובדקה השביעית הפיוז'ן הופך למטאל לכל דבר – הדיסטורשן הופך עבה יותר, התופים אגרסיביים יותר, ובדיוק כשהגענו לרגע שבו היצירה הופכת למטאל מהיר יותר, הכל נפסק, והדרבוקה נכנסת לפעולה. אנחנו נכנסים לפרוג רוק ניסיוני, לחלוטין קטע מעבר בניחוח שנות השבעים.

בדיוק כשחשבנו שהדקות הבאות יהיו מעין גרסת שנות אלפיים ל-King Crimson, הדיסטורשן חוזר, ואיתו מגיע הדאבל בס, שאחרי קטע מעבר כבד לוקחות אותנו לסולו קלידים על ריף גיטרה של Iron Maiden… ואנחנו רק בעשר דקות מתוך עשרים וחמש. השיר ממשיך לזרום לכיוונים לא צפויים – מעברי פרוג רוק קלאסיים, רגעים של גרוב פאנקי (בפ' רפויה), שבירות קצב וחיתוכים אופיינים לפיוז'ן, וכל הזמן חזרה לריפים המקוריים של השיר, אותם ריפים שפתחו אותו. בשלב מסוים של השיר, אפשר לדלות מתוכו רגעים של סמבה, מגובים בהרבה דיסטורשן, ופסנתר. הקיבעון על ריפים בסיסיים שאליהם חוזר השיר הראשון לוקח את השיר לכיוון של דום, בעיקר בגלל שהריפים הללו איטיים במיוחד, כבדים במכוון, ונוטים להתפתח רק בסוף כל תיבה.

קצת קשה לתחום את האלבום הזה לז'אנר מסויים – כפי שכבר ברור מהפסקה האחרונה, אפשר למצוא בדיסק הזה כמעט כל סגנון מוזיקלי, כשהז'אנר השולט הוא פיוז'ן מטאל. השיר השני, "Declaration", מתחיל כמו שיר שנות השבעים באופן מובהק – קלידים "רזים" השולטים בשיר, דיאלוג בין הבס לקלידים על רקע מקצב ג'אז של התופים, ולחן שלא מזכיר בכלל מטאל, אלא יותר רוק, עם נטייה לפופ. כמובן שגם הכיוון הזה לא נשאר לאורך זמן: לאחר כמה דקות, השיר הופך לקטע פיוז'ן טיפוסי, כשהקלידים הם הכלי הדומיננטי עד עכשיו, ביחד עם התופים שדואגים לפרק על כמה תיבות את השיר למקצב אחר.

בדקה החמישית העניין הופך מטאלי הרבה יותר, ושוב, בעירבון מוגבל. הנוכחות של הקלידים דואגת לשמור את השיר באזור הפיוז'ן – מה שמפתיע, מכיוון שהשיר הראשון בדיסק לקח את המוזיקה לכיוון מטאל מתוחכם ומלודי מאד, והשיר השני זורק את האלבום לכיוון של פיוז'ן כבד במיוחד, אבל עדיין פיוז'ן. השיר השלישי, "Mezzocaine", הוא בעצם שילוב של השניים הקודמים – המון רוק מתקדם בסגנון שנות השבעים, המון פיוז'ן, ומטאל לקראת הסוף. מוזר מאד להאזין לדיסק הזה, ומעניין. ברור שזה לא דיסק לחסידי פרוג מטאל פופלארי – אין פה שום דבר שמזכיר ולו במעט את Opeth, Pain Of Salvation, Symphony x ולהקות אחרות מהסגנון.

אני מניח שאנשים שאהבו את "Octavirium", שיר הנושא של האלבום האחרון של Dream Theater, יאהבו את הדיסק הזה, מכיוון שהאלבום נוטה לכיוון שנות השבעים, ומזכיר מאד את הכיוון של השיר "Octavirium" – מטאל שמושפע מאד, כמעט עד הסוף, בפרוגרסיב רוק קלאסי, גם בלחנים, גם בסאונד וגם במשקלים ומקצבים. היעדר השירה הוא עניין נוסף שהופך את האלבום לקשה, אבל מעניין – מכיוון שלרוב לא שומעים שום קולות, יש תחושה של האזנה לדיסק אינסטרומנטלי, שהיא (לעניות דעתי) האזנה שונה לחלוטין מזו של דיסק "רגיל". אבל כל כמה רגעים אתה פתאום שומע לחישות לא מובנות, מה שמושך אותך לשמוע שוב את ושוב את הדיסק, בליווי חוברת המילים, ולנסות לדלות מידע. והטקסטים טובים – אמנם כתובים באנגלית קצת עילגת, אבל עדיין שומרים על רמה סבירה ומעלה.

כאמור, קצת קשה להגדיר את הדיסק הזה כמטאל לכל דבר, אבל שווה בהחלט להאזין לו. אחרי הכל, ארבעת חברי הלהקה יודעים לנגן. יותר מזה, מדובר בארבעה מוזיקאים מוכשרים מאד, והמוזיקה שהם יוצרים היא חתיכת טריפ מאתגר. שוב – לא מומלץ להד בנגרז שמחפשים את שאגות המלחמה המתוזמרות בליווי חומת דיסטורשן וריפים מהירים שמנסים להדביק את קצב הדאבל בס. הדיסק הזה הוא לא פרוג מטאל טיפוסי. אני לא ממש יודע מה הוא. אני רק יודע שהוא בן זונה של אלבום.