Frost – Milliontown

Frost (לא להתבלבל עם 5 הרכבי המטאל האחרים תחת אותו השם) היא בעצם ג'ם גודפרי, בחור בריטי שהחל את הקריירה המוזיקלית שלו ככותב שירים ללהקות פופ. קשה להאמין, אבל האיש שאחראי על אחד מאלבומי הפרוג הטובים ביותר ששמעתי בשנים האחרונות כתב 4 להיטים שנכנסו למקום הראשון במצעד הפופ הבריטי, ביניהם שיר ל-Atomic Kitten, להקת הבנות שחוץ מהיותן כוסיות חייכניות, אין ממש מה לומר עליהן.

אז איך קורה שמפיק מוזיקלי (שהוא גם טכנאי סאונד, מהמובילים בבריטניה) שבד"כ עובד עם בובות כמו רונאן קיטינג הופך להיות מוזיקאי פרוג? ויותר מזה, איך עושים את המעבר משירים של שלוש וחצי דקות ליצירה מונומנטלית של עשרים ושבע דק', שמזכירה את אלו של Genesis ,Yes ו-King Crimson? לצורך ההבהרה, שיהיה ברור איך נשמעת יצירת המופת הזו, שימו לב כיצד נשמע בערך השיר "Black Light Machine" (לדעתי, השיר הכי טוב באלבום) – מתחיל בשלוש דקות של פופ מגניב, עם גרוב סוחף, הופך לכמה דקות של סולו Pink Floyd מהיר, ומסתיים באורגזמת סאונדים, בארבע דקות של פרוג ממזרי, עם סולו קלידים שמזכיר את הרגעים החייכניים של Dream Theater. וכל זה בעשר דקות.

שלא יהיו טעויות, הדיסק הזה מכיל כמעט כל מרכיב מוזיקלי שאי פעם נוצר על פני כדור הארץ – החל ממוזיקה קלאסית, למטאל כסחני, לגראנג' מופק היטב, לפופ מהוקצע, למלודיות מתוזמרות שנשמעות כאילו יצאו מסרט אקשן הוליוודי מובחר, לביטלס. כן, אפילו רגעים של ארבעת המופלאים חדרו לסלט המרהיב שג'ם גודפרי הכין בשבילנו. קטע הפתיחה, "Hyperventilate", הוא שבע וחצי דקות של כמה שיפה בפרוגרסיב רוק – מתחיל בנעימת פסנתר שהזיזה לי את שריר הלב (גודפרי הוא הסולן ונגן הקלידים, ולעזאזל, הוא יודע לנגן קלידים). ואז נכנסים התופים עם שבירות על ה-"היי האט", ולפני שאתה מבין מה קורה – נכנסת כל הלהקה במלודיית ניצחון מרגשת, מלווה בסולו גיטרה מושלם.

אז, כשאתה העל הרצפה, מרוסק, הכל נהייה פרוג לעשרים שניות – כל הכלים מנגנים את אותו תפקיד, ושוב – חוזרים לליין קלידים המקורי, כדי למעוך את הלב עוד טיפה. והשיר עוד לא הגיע לחצי… במהלך השבע דק' הללו גודפרי מבקר כמעט בכל משקל אפשרי, כדי לפתוח את יצירת המופת שלו בצורה הכי טובה שאפשר. Frost הוא הגחמה הפרטית של גודפרי – כאמור, מפיק פופ מוערך בבריטניה. הוא אסף את נגני הפרוג המובילים בבריטניה לצורך הקלטת הדיסק, כאילו הוא רצה למצוא דרך לספר את הסיפורים שלו ביותר משלוש וחצי דקות. ההרכב כולל את ג'ון מיטשל (Arena) על הגיטרות, אנדי אדווארדס (בס) וג'ון ג'ואיט על התופים (שניהם מ-IQ), וכאמור – גודפרי על הקלידים, השירה, ההפקה וכתיבת השירים.

חובבי הפרוג מטאל בסגנון Symphony X לא ימצאו בדיסק הזה את מה שהם מחפשים – השירים של גודפרי הם לא מפגן טכניקה על מקצבי פאוור מטאל אגרסיביים, או לחילופין יצירות מונומנטאליות (למרות השיר האחרון בדיסק, 27 דק'). השירים של גודפרי נתפסים כפרוג כי הם נושקים למוזיקה אקספרימנטאלית – אמנם השיר הראשון הוא יצירת פרוג לכל דבר, וכזו שמזכירה את Genesis ו-Yes, אבל השירים הבאים באלבום יותר רגועים. "No Me No You" מתחיל כשיר Foo Fighers כבד במיוחד, הופך בפזמון לקטע מלא בפאתוס, ומייד משתנה ל-C-Part שמזכיר את Spocks Bird.

מה שמיוחד בניסיוניות של Frost הוא העובדה שאפילו על המקצבים הכי פשוטים, יש עבודת סאונד עשירה במיוחד, והמון המון דמיון – כמאזין, אתה נדרש להיות על קצות האצבעות ולחפש את ההברקה הבאה, והיא תגיע. עבודת הסאונד כל כך עמוסה בפרטים, עד שבפחות מעשר האזנות רצופות, לא תוכל לקלוט את כל מה שקורה באלבום הזה. כל שיר בדיסק מצריך האזנה קשובה – זה לא דיסק לשים ברכב, על איילון. זה דיסק לחדר סגור, אורות מכובים, סיגריה ביד, ותשומת לב.

השיר השלישי, "Snowman", מתחיל במלודיית ביטלס, שמהר מאד הופכת עמוסה בסאונדים עם כניסת השירה. בשיר אין תופים, והגיטרות לא מקבלות נפח משמעותי – זה שיר כמעט על טהרת הסאונד האלקטרוני, והנוכחות שלו באמצע הדיסק מרגיעה – עברנו שני שירים מורכבים במיוחד, עכשיו אנחנו נרגעים. ארבע הדק' הללו עוברות במהרה, והשיר הרביעי מתחיל בגיטרה כמעט פאנקית, ותופים אלקטרוניים. הראש זז לפי הקצב, והדיסטורשן מכה בי – אני שומע שיר של רובי וויליאמס!! אבל רגע, רובי וויליאמס לא שר פה. כן, כן. בתוך יצירת המופת הזו אני מוצא שיר פופ מושלם – לא עולה על חמש דק', פזמון סוחף, והראש לא מפסיק לזוז. יש הרגשה שגודפרי מכניס את המאזין שלו בעדינות אל העולם שלו – האלבום החל ביצירת פרוג מסחררת, הוריד הילוך אל פרוג קצת יותר פשוט, ושני השירים האמצעיים הם כבר פופ לכל דבר.

משהו חשוב מאד ש-Yes הבינו בתחילת שנות השמונים הוא שלא חייבים לכתוב יצירות של עשרים דק' בשביל להיות מתוחכמים – אפשר לכתוב גם שירים קצרים יותר, שיהיו מתוחכמים באותה מידה. זה אפילו יותר קשה. נראה אפילו, שרק אחרי ש-Yes עברו את משוכת החמש דק', הם נהיו יותר ממוקדים. אלבום המופת שלהם, 90125, היה לאלבום הכי מצליח שלהם מבחינה מסחרית, ולטעמי, הכי מוצלח, מכיוון שהם הצליחו לדחוס את כל היכולות שלהם לשירים שלא עולים על שש (מקסימום שמונה) דקות. וכך, הם נשמעו פחות פלצניים. ג'ם גודפרי כנראה ממש אוהב את האלבום הזה של Yes, כי באמצע ההאזנה ל-Milliontown, אני מתחיל להרגיש שהוא בעצם פתח את האלבום ביצירת פרוג מטורפת, אבל מדובר בעצם באלבום רוק מתוחכם מאד.

ואז מגיע השיר החמישי, "Black Light Machine". במשך שלוש הדק' הראשונות שלו מדובר בשיר פופ רוק מושלם – נפתח בריף גיטרה אווירתי, הבס והתופים מכניסים גרוב, והמלודיה קליטה להפליא. ואז השיר נרגע מעט ו-Pink Floyd נכנסים לעניין. כמו שכתבתי בתחילת הסקירה – מדובר בשיר הטוב באלבום – משלב את הפופ האיכותי ואת תפקידי הקלידים המגניבים ביותר שתשמעו השנה בתוך עשר דקות מורכבות במיוחד. לדעתי – מדובר באחד השירים הטובים ששמעתי בשנים האחרונות, אם לא בכלל.

אחרי שניגבתי את הזיעה, וקצב הלב שלי חזר לסדרו – הדלקתי סיגריה, שלא הספקתי לקחת ממנה יותר משאכטה אחת, כי נשמתי נעתקה – שיר הנושא של האלבום, שאורכו 27 דק', הוא מסע מרהיב, מורכב, מתיש, מפרך, מלהיב, מסויט, חלומי, מרגש, סוחף, אל תוך הנפש האנושית של תחילת המאה העשרים ואחת – מורכב מכל סאונד אפשרי, מכל מקצב ומשקל שקיים, ומכל רגש שיכול לעלות על הדעת. אין מספיק מילים לתאר את העומק והמורכבות של השיר הזה, לכן פשוט תסתפקו בסופרלטיבים שקראתם עד עכשיו. הטקסטים בדיסק נוגעים ברגישות בנושאים כמו חיים בעולם קר, משפחה, בדידות. לרוב, המוזיקה מדברת במקום המילים, מה שהופך את החוויה המוזיקלית למרגשת עוד יותר.

לסיכום, בלי ספק, האלבום הכי טוב של 2006, ומבחינתי – פרט ללהקת פרוג אחת שאני שומר לה אמונים (Dream Theater), מדובר באלבום הפרוג הטוב של השנים האחרונות. שוב, חובבי פרוג מטאל למהדרין (בסגנון Symphony X ודומיהם) לא בטוח ימצאו את מה שהם מחפשים באלבום הזה, אבל לדעתי – מדובר באלבום חובה. לא רק לאוהבי פרוג, אלא לאוהבי מטאל בכלל. ובעצם – לאוהבי רוק באשר הם. בעצם – לכל מי שאוהב מוזיקה. יודעים מה – כל מי שיש לו אוזניים והוא לא חירש צריך לשמוע את הדיסק הזה.