Fu Manchu – We Must Obey

דרום קליפורניה, יום חם מלא בשמש, אתם יוצאים החוצה כשמשקפי שמש עליכם, פלוס הכאב ראש מאתמול. זיכרונות מתחילים לעלות לכם על הלילה של אתמול ועל צריכה של חומריים כימים בלתי חוקיים, על נסיעה לים ואז למדבר ועל איזה להקה שלקחה אתכם לעולמות לא מוכרים … אתם נכנסים לאוטו עם הגג הפתוח, נשענים אחורה, מכניסים את האלבום החדש של אחת מלהקות הסטונר הוותיקות והגדולות ביותר, Fu Manchu, מחנים ליד הים במקום רחוק מכל שאר המכוניות, לוחצים Play במערכת ומחכים שהטריפ יתחיל.

אך לפני שזה קורה, קצת רקע על הלהקה. Fu Manchu הוקמה בשנת 1990 על ידי סקוט היל שהיה הגיטריסט של Skid Row וכאן משמש גם כסולן, אליו הצטרפו בוב בלץ' בגיטרות, בראד דיווס על הבאס ובראנט ביורק בתופים (ביורק, למי שלא ידע, היה המתופף של Kyuss, שהייתה האימא והאבא של הז'אנר, לפני ש-Queens Of The Stone Age שכללו אותו לרמות חדשות). מאז, ביורק הוחלף במתופף סקוט רידר שהצטרף ללהקה בקביעות לפני כ-5 שנים.

We Must Obey הוא האלבום המלא ה-10 של הלהקה והוא לוקח אותה צעד קדימה בכל מה שקשור בהפקה ובהתמקצעות, כמו גם בריפים הסטונרים ובפסיכדליות רבה שלא באה על חשבון הכבדות, שאפילו התגברה באלבום הזה. אחרי שב-2006 הלהקה חתמה בלייבל Century Media, היא נכנסה לאולפני "גרנדמסטר" הידועים בהוליווד – שם הקליטו בין השאר Tool וה-Black Crows – וחברה למפיק אנדרו אלקל (שהפיק בין השאר את Weezer ו-Queens Of The Stone Age) וג'ין גרימלדי שהשלים את המסטרינג. כמו שאפשר להבין לפי כל השמות האלו, הסאונד פה מושלם. אך למי שעדיין לא מבין במה מדובר, Fu Manchu עושה מוזיקה הנעה בין סטונר "פאזי" מאוד עם גיטרות מונמכות, ל-Desert Rock פסיכדלי, והכל כמובן בהשפעה ישירה מ-Black Sabbath בתוספת קצת מה-Pאנק של שנות 80'.

עכשיו אפשר להתחיל עם הטריפ… כשהשיר הראשון, שיר הנושא של האלבום, מרעיד אותך כמו מכונית של פימפס בהארלם לפני מרוץ מאולתר, אפקטים פסיכדליים וגיטרות פאזיות, הרוח בפנים ואתה מתחיל להזות כמו מישהו שבלע בקבוק ציאניד וחצי. באמצע הסולו המתחרע אתה יכול לראות בחורות שהחום גרם להן להישאר בביקיני בלבד, הן הולכות על המדרכה לכיוון המזגן הקרוב ביותר וחיוך הזוי עולה על הפנים … כשהשיר "Knew It All Along" מתחיל, התמונה משתנה בתוך הראש ואתה מוצא את עצמך בתוך הים, אפשר לראות את ההבעה על הפנים משתנה כשהשיר הבא צועק עליך: "Let Me Out !!!" – משהו בכל ההרגשה הזאת מרגיש מוכר מאוד רק שאין לך מושג למה.

אתה קצת נרגע כשמחיל השיר "Shake It Loose" שברוח הסבנטיז רומז לך שצריך להגיע למדבר, אין לך מושג, למה אבל משהו גורר אותך. לפני שהבנת מה קורה הגיע עוד פלאש ואתה במדבר, אתה מסתכל לכל כיוון ובחוץ אין כלום חוץ משממה אחת גדולה, לפני ששמת לב, השמש מתחילה לשקוע ביחד עם השיר "Land Of Giants" שנפתח בתיפוף איטי שעוטף אותך בפראנויות ודיסטורשן איטי שיכול לגרום להזיות קשות – סקוט היל בוקע מהמערכת בקול מעורבל \ מעורפל שגורם לך לתהות אם כל זה באמת קורה.

מרחוק אתה רואה אורות ושומע רעש משום מקום, אתה מתקרב אל האורות ושומע את השיר "Lesson" בוקע מרמקולים ענקיים בווא-ווה חורק – להקה על במה באמצע המדבר שרה את השיר במיוחד בשבילך, ואתה תוהה אם עוברת עליך איזו התמוטטות עצבים אבל אתה מבין שזאת המציאות. לאט לאט מגיעים עוד הדבנגרז וההצגה הפרטית הופכת למסיבה ענקית. "Didn’t Really Try" כמעט מסיים עוד לילה בלי שינה של חפירות עד הבוקר, בשארית הכוחות אתה מדדה אל מחוץ למסיבה כשמתנגן השיר "Sensei Vs. Sensei" בזמן שאתה צופה בשמש זורחת, ועם חיוך על הפרצוף, אתה עוצם את העיניים… כשאתה מתעורר אתה מוצא את עצמך בדיוק במקום שבו החנית את האוטו, רק שבמקום יום שלם שהיית בטוח שעברת, עברה רק קצת יותר מחצי שעה.

זו בדיוק בדרך שבה ניתן לתאר את חווית ההאזנה לאלבום הזה ולמוזיקה של Fu Manchu, זה מרגיש כמו טריפ מפוצץ בהזיות שמשאיר אותך בסופו באותה התחושה שיש אחרי חלק מהסרטים של דיוויד לינץ', כלומר מבולבל ומבסוט באותה הנשימה. מי שמחפש איזו בשורה פואטית גדולה לא ימצא אותה פה, הלהקה הזאת לא ממש משקיעה בטקסטים, אבל האלבום הזה הוא אחד מאלבומי ה-"נסיעות" היותר מוצלחים ששמעתי והוא מומלץ לסטונרים ולאנשי בלאק סבאת' למיניהם.