Ghost – Infestissumam

קשה להגדיר במילים את רמת הציפייה ש Opus Eponymous, אלבום הבכורה של הרכב המטאל השבדי Ghost יצר אצלי, ואצל לא מעט אחרים. שילוב של דום מטאל, הארד רוק שנות השבעים, פסיכדליה ופרוג רוק – שהשתלב כמה שנראה היה כהמשך הישיר של Merciful Fate, מה שעשה גם מאנשים כמו James Hetfield למעריצים של ההרכב.

3 שנים עברו – ההרכב חתם בלייבל מיינסטרים ענקי תמורת סכום עתק, והפך לתקווה הלבנה הגדולה של עולם המטאל. ככה סצנת המיג'ורים מצאה מחדש את הז'אנר שהיה זנחה לאנחות באמצע שנות התשעים. קייט פרי אולי מוכרת הרבה מאד סינגלים, אבל במכירת אלבומים – ומוצרים פיזים שהם לא שיר בודד להורדה, קרנו של המטאל זורח שנית כיום.

ואז השירים התחילו לצאת, והחשש שלי הפך לאימה גוברת – מה זה? איפה האיכות של השירים מהאלבום הראשון? נותר לי רק לקוות שהחומרים שהלהקה הוציאה, והסאונד של האלבום החדש, יהיו שונים בין הסינגלים לבין האלבום עצמו. עד הרגע שהאלבום נחת לי בידים ולצערי רוב חששותיי הגרועים ביותר התממשו.

אז ככה –שיר Per Aspera Ad Inferi הוא דווקא שיר סביר, אין לו את הריפים המעניינים או האווירה שהייתה למשל לשירים כמו Elizabeth או Ritual, אבל יש לו פזמון כנסייתי מגניב.

Secular Haze מראש היה סינגל די מוצלח, אבל שוב – משהו בו נשמע חסר, אולי זה הריפים – שפשוט לא מחזיקים את הכוח המטאלי של האלבום הקודם, אולי מלודיות ווקאליות שלא מגיעות לאותו מקום, אולי זה מה שנשמע כמו התרחקות מ Merciful Fate שהיו גורם כל כך חשוב באלבום הראשון.

לגבי – Jigolo Har Megiddo, תסלחו לי – אבל מה זה החרא הזה? רוצים השפעות Beatles ו Dream-pop של שנות השישים, סבבה, אבל למה באלבום שציפיתי וקיוויתי שיהיה אלבום מטאל?

כאן התחלתי לחשוד.

האם יכול להיות שזה שההרכב השבדי הזה מצא את דרכו ללב המיינסטרים, הביא מפיק שעבד בעבר עם ה Foo Fighters ו Evanescence וחתם בחברת בת של חברת הענק Universal (תמורת ג'ובות מכובדות) מנסה ללכת על הקו הדק שבין מטאל לבין אינדי?

אם לשפוט לפי הגיטרות הננסיות במיקס, המלודיות השמחות ופוטנציאל הלהיט האלטרנטיבי של השיר – אז כן, ואני חושב שזה מסריח.

עכשיו, לגבי הקטע הארוך שנקרא Ghuleh Zombie Queen, קודם כל – הוא נפתח בסוג של Kraut בנוי על קלידים מתמשכים וחד-גוונים, וזה כבר הטריד אותי, ומשם זה המשיך לשיר קופצני ושמח שבנוי על השם המגוחך Ghuleh, שוב סוג של רוק אלטרנטיבי המבוסס על Dream-Pop של שנות השישים. ח'ברה, בחייאת??? מה איזה Satan Prayer? איזה Death Knell? איפה הדום? איפה האווירה? גולה המזורגגת הזאת היא מלכת מסיבות סמי הזיה או מלכת זומבים??

Year Zero הוא סוף סוף שיר טוב, כנראה הראשון שעושה קצת כבוד להרכב ומחזיר לאלבום הבכורה הגאוני, הוא עדיין לא מטאלי כמו החומרים באלבום הראשון – חלק מזה נובע לדעתי מהמיקס שהרג את הגיטרות, אבל לפחות הוא אפי וקודר, ולא מסיבת פיג'מות צבעונית כמו חלק מהקטעים שלפני.
מצד שני – שתי דקות אחרי זה מגיע השיר Body And Soul, שהולך לכיוון פסיכדליה של שנות השבעים, זה היה יכול להיות חמוד, בהרכב אחר, כזה שמושפע משנות השבעים. אבל זה לא נשמע לי טוב אחרי האלבום הקודם, זה נשמע כמו חיקוי חיוור, לא מטאלי, ורך מידי.

אני חייב לומר שהלהקה שברה אותי סופית עם Idolatrine, עוד להיט שנות שישים, קצת Dream Pop קצת פסיכדליה, אפס עבודת שטן, אפס אווירה, בקיצור, שמישהו יוציא לי את האצבע מהפה כדי שאוכל להפסיק להקיא. למזלי המשכתי ל Depth Of Satan's Eyes, עוד נקודת אור נדירה באלבום הזה שמחזירה את האיכות לתמונה, ריף מטאלי מוצלח, השפעות פסיכדליה יש, אבל לא במחיר שיר מוצלח עם ריפים כבדים ואיכותיים.

אני רוצה לסכם – זה לא רע, אם הייתי מקבל אלבום סטונר, עם קצת ראש שנות השבעים, הייתי אומר על רוב השירים באלבום שהם חמודים. אבל הבעיה היא הציפיות האדירות שיצר האלבום הראשון, והתחושה שהלהקה לקחה את המעבר למיינסטרים כסימן שגם מוזיקלית היא צריכה להתרחק מהמטאל שהיה הבסיס של האלבום הראשון.

נכון, גם Opus Eponymous נגע בז'אנרים שונים ולא הגביל את עצמו לחיקוי Mercyful Fate, אבל הוא היה בבסיסו אלבום מטאלי, כבד, עם ריפים רבי עוצמה, סאונד מחוספס אבל כבד, וזה כל מה שחסר באלבום החדש מלבד הבלחות נדירות. אין ריפים זכירים, אין אווירה קודרת, השירה הולכת למקום אנמי בהרבה, ובגדול – פשוט אין פה מספיק שירים טובים.

אני לא יודע מה קרה, אולי הם היו One-Trick horse, אולי פשוט נגמרו להם השירים הטובים לכתוב, ואולי המעבר למיינסטרים והרצון בהרבה יותר כסף הוביל אותם לליין מוזיקלי שונה וקל יותר לעיכול למיינסטרים והמדיה האלטרנטיבית הלא-מטאלית, אבל לי זה ביאס את הצורה.
אז מגניב, ההופעות שלהם עדיין מעניינות עם כל ה Show המדובר בדבר, אבל כאן פחות או יותר זה נגמר, כי מוזיקלית, מבחינתי – האלבום החדש שלהם מיותר.