Gojira – The Way Of All Flesh

Gojira היא אחת מהלהקות המבטיחות של המטאל העתידי. החבורה הצעירה מגיעה מבאיו שבצרפת, והיא בגדול הפרוייקט של משפחת Duplantier, כאשר האח הגדול Joe מנגן בגיטרה, שר ועושה את ה-Artwork של האלבום, והאח הצעיר Mario מתופף – יחדיו הם מלחינים את כל החומר של Gojira. אליהם מצטרפים Christian Andreu על גיטרה ו-Jean-Michel Labadie על באס.

האלבומים הקודמים של Gojira היו אלבומי דת' טכני וייחודי שבולט בסאונד ובכבדות העמוקה של המוזיקה והנגינה. את האלבום החדש של הלהקה אי אפשר לתאר בפשטות כזאת – הוא נכנס עמוק מעבר לזה, הוא, אם להגדיר בקצרה, יצירת מופת של מטאל. למי שזו פגישה ראשונה עם Gojira, זו עומדת להיות פגישה בצונאמי של דת' מטאל, שובר וסוחף באותה מידה, בנסיון להעמיק את המטאל אל משהו מעבר למה שהוא היום.

האלבום נפתח עם השיר "Oroborus" – מלודיות מתערבלות על רקע התיפוף המסוגנן של Mario, ונשברות על קיר של גיטרות עם ריף מתחזק, עליו מנצחת השירה של Joe, שבגלגולה הנוכחי עוברת בין הגראול לשאוט, ולפעמים גם שירה נקייה. השיר עוסק במחזוריות של החיים, האורבורוס הוא סמל הנחש האוכל את עצמו, המסמל המשכיות, והשיר משתמש במטאפורות סגנון עוף-החול כדי להמשיך את הרעיון שהמוות הוא אשלייה.

השיר השני הוא "Toxic Garbage Island" – התפרצות אלימה של כעס וזעם של Joe כלפי היחס של העולם לסביבה. Joe פעיל מאוד בתנועות לשמירת איכות הסביבה ומתעל גם את הבמה של Gojira לעסוק בנושאים שמטרידים אותו – התוצאה היא וולקאנו של מוזיקה, בעל סאונד כה מוחלט ועוטף, שקנה אותי בשנייה שהאזנתי, Gojira מציעים משהו כל כך טוטאלי שמבחינתי אי אפשר להתעלם ממנו. אחריו מגיע "A Sight To Behold", שהוא השיר השונה באלבום, Joe משתמש באפקט שירה רובוטי שמזכיר מעט Cynic, והמוזיקה הולכת לכיוון ה-Math / Space Rock מאשר מטאל, כשהשיר כולו מקושט במגוון מלודיות מהסוג שאין לי איך לאתר חוץ מ"מלודיות Gojira".

הנדידה של השיר חזרה למטאל אחרי האמצע מאוששת את הרעיון שמדובר בלהקה מגוונת שיכולה להפוך כול דבר למטאל מצויין. מבחינת מילים השיר ממשיך לעסוק באובדן הקשר בין האדם לסביבה ובין החברה לטבע שאותו היא מאכלסת. החבר'ה הצרפתים ממשיכים ואף מוסיפים לקו המלודי שהם התחילו באלבומם הקודם, מתרחקים ממקורות הברוטאל שלהם, אל כיוון יותר מלא וברור, ממלאים האוזניים בריפים שהם פשוט ממתקים. "Yama's Messengers" הוא אולי השיר הכי כבד באלבום. מבחינת הליריקה, השיר עוסק בנקמה של העולם על מעשי האדם, והוא בהחלט משדר הרבה פחד וכעס. הריפים טוחנים והתיפוף רוצח, ההלחנה האוונגרדית ש-Joe ו-Mario מתאפיינים בה מרימה את ראשה גם כאן עם הפיכות ושבירות קצב שגורמות ללהקה להשמע כמו מכונה משומנת היטב.

שיר מספר 5 הוא "The Silver Cord" – קטע אינסרומנטאלי יפהפה, שמפגין את היכולות של Joe שרב אמן, סוחט צלילים מלאי חיים ואמיתיים מהגיטרה שלו, סך הכול מדובר בקטע מעבר שעוזר מאוד לגבש את האווירה המדהימה של האלבום, מעין טריפ טרנצדנטאלי הפורט על מיתרי החיים והמוות. אחריו מגיע "All The Tears", שלו יצא קליפ לאחרונה. הפגזה רצינית של דיסטורשן ותופים מתחילה כהרגלה לעוד יצירה סבוכה ומחוספסת. מבחינה מילולית השיר עוסק בחוסר ידע הטוטאלי שיש לנו לגביי העולם, דרך חוסר התקשורת שלנו זה עם זה וכלה בהתמודדות עם הסוף וההבנה של הדברים שמנקודת מבט של משתתף היו לא מובנים לנו. האווירה המושרת היא של בלבול ופחד, והיא נשזרת היטב על ידי יחידת הקצב האמיתנית של הלהקה.

בשיר הבא, "Adoration For None", מתארח Randy, הסולן של Lamb Of God ותומך נלהב של Gojira בשנים האחרונות. השיר עוסק במנטרה קשוחה של שליטה בחיים של עצמך וסירוב להיות מושפע מפעולות של אחרים, והעובדה שאת ההערצה שלהם Joe ו-Randy שומרים לטבע ולעובדה שאתה אדון לגורלך. מבחינה מוזיקלית ההתחלה של השיר מעט פשוטה ואפרורית, אבל ישנו גם קטע מלודי מצויין, והוא מסתיים ב-Fade Out לתוך השיר הבא. "The Art Of Dying", נפתח בקטע תיפוף מלא במשחקי קצב, שנמשך על דקה מהפנטת מאוד, וזורם לתוך השיר עצמו, שעמוס בגיטרות כבדות ומלאות, ועטוף באחד מהתיפופים הכי טובים שיצא לי לשמוע במטאל, מדובר בשיר שהוא אבן דרך באלבום המופתי הזה. סוף השיר חושף את הצד האומנותי, הנוטה ל-Neurosis, של Gojira – באמת, שאין כבר להקות שכותבות ריפים כאלה, כל כך כועסים, שוברים ועמוקים.

השיר התשיעי הוא "Esoteric Surgery" המצויין, העוסק ביכולת הטבעית של גוף האדם לרפא את עצמו, ובגבולות היכולות הזאת, ומעט מעבר להם. מבחינה מוזיקלית זה אחד מהשירים הטובים בדיסק, זורם, קצבי, כיפי, ועדיין כבד ומלודי באותה מידה. ראוי לציין לטובה בשלב זה את השירה של Joe, שבדיסק הזה עולה רמה אחת למעלה, ויוצר תבנית שירה אופיינית לו, ודי מצויינת באופן כללי .אין ספק שהנגינה באלבום היא ברמת רב-אמן, הכול, החל מהגיטרות, דרך הבאס וכלה בתופים כתוב ומבוצע למופת, שההלחנה של Joe ו-Mario מצליחה להעלות רוח ברעיונות פורצי דרך, מבחינה מוזיקלית.

"Vacuity", פשוטו כמשמעו, עוסק בריקנות, בהתמודדות שלנו כבני אדם, אינדיבידאולים, סובייקטיבים, ואגוצנטרים, עם אובדן ומציאת משמעות לחיים ולקיום. זה אולי השיר הטוב באלבום – מריבץ עם ריף מרכזי כל כך שובר שאי אפשר להישאר אדישים אליו, רק כדי לזרום לכיוון הברוטאל באחד מהקטעים היותר אכזריים שאפשר בכלל לנגן, בעוד הגיטרות מנסרות את האוזן. Joe מתפייט ו-Mario עדיין משליט טרור בעמדת התופים, נע באלגנטיות בין דאבלים וגריינדים למקצבים כאלה ואחרים – חלקם עדיין נשמעים לי בלתי אפשריים לביצוע.

לפני אחרון עומד לו "Wolf Down The Earth" הפסימי, שעוסק בהשתלטות של הצעירים על פני הזקנים, הכוחות ההורסים על פני היוצרים, והאדם על פני הטבע. השיר מלודי מאוד, וקליט מאוד, ובאמצעו נכנס ריף סלדג' מרשים, שמעניק אווירה חדשה ומפוכחת לשיר, שהוא כמו תוצר מעובד של הרבה כשרון, הרבה כעס, והרבה גיטרות. האגרסיות ש-Joe פורק על העולם באלבום הזה, משוות לו נישה של נביא זעם, מקונן על מותו הקרב של המין האנושי.

אחרון וחביב מגיע שיר הנושא, "The Way Of All Flesh" , והוא עוסק במסע עצמו אל הצד השני של המוות, בהיבטים הרוחניים האחרונים שנשאר לאדם להגות על חייו בעודו הוא מפיח נשמתו האחרונה, וגופו שב לעפר. השיר עצמו הוא פצצת דת' מטאל שמפגינה את הסגנון של Gojira במלואו, בתצוגה מרהיבה של כישורי כלים והלחנה, שמתחברים באמצעות ההפקה הנקייה של האלבום לכליל שלמות של יצירת מטאל בעל עומק רוחני. האלבום כולו הוא תופעה בלתי נתפסת, דת' מטאל שהוא כמעט מקורי וטוב מידי בשביל להיות אמיתי, להקה שעושה את הכול מושלם, כבד, יפהפה, ואכזרי בו זמנית. הסופרסטארים החדשים של המטאל מבחינתי ואחד מהאלבומים היחידים ששמעתי בחיים שלי, שלא הייתי משנה בו כלום. פשוט יצירת מופת.