Got No Shame – Hometown Underground

איזה מבול מבורך של הרכבים מקצועיים שמנגנים באנגלית נוחת עלינו בשנים האחרונות. Orphaned Land ו-Salem הוותיקות הן כבר חדשות עבר, ואפילו Betzefer היא כבר לא סיבה להתרגש. המבול הזה מבורך בכל כך הרבה רמות, עד שאין מקום בסקירה הזו בשביל להסביר את כולן, ובינינו – אם אתם צריכים הסברים למה, אז אנחנו צריכים לנהל שיחה רצינית… בכל מקרה, המבול הנפלא הזה לא שייך רק למטאל כשר למהדרין, אלא גם לענף ייצוא מפתיע, והוא הפאנק רוק האמריקאי.

Useless ID היא כבר ממזמן תופעה נהדרת, ובימים אלו מצטרף למועדון הייצוא המשובח גם ההרכב Got No Shame, או כמו שהם אוהבים לכתוב GNS, שכהפתעה נוספת עושה באלבום לא ממש פאנק רוק, אלא יותר גלאם מטאל לכל דבר, עם השפעות פאנק. מצחיק שראשי התיבות של ההרכב הם GNS, מה שבמבט ראשון נראה כמו הקיצור של Guns N Roses, מכיוון שאם הייתי צריך לציין השפעה בולטת אחת על האלבום המלא הראשון של GNS, הייתי מציין את הרכב הגלאם מטאל הקלאסי הזה. החל מהסאונד החצי מלוכלך שעוטף בחום את האלבום Hometown Underground, דרך הלחנים שמושפעים מאד מבלוז (ומפוצצים בגרוב מלוכלך), ועד האווירה הכוללת של האלבום, שמזכירה לי מאד את Lies, המיני אלבום של GNR.

GNS שחררו EP לפני כמה שנים בשם ההיסטרי Hurry Up, I'm Loosing Wood, והעבירו את השנים האחרונות בלחרוש את הארץ בהופעות, ובעבודה על אלבום הבכורה, שאמור לקחת אותם החוצה אל המפה העולמית. לצורך העניין גויסו Mark Needham על המיקס (שעבד בין השאר עם הרכב הרוק המצחין The Killers, אבל יודע דבר או שניים על מיקסינג) ו-Dave Collins על המאסטרינג (שעבד עם Motley Crue, בין השאר). שני השמות הגדולים הם עיטור קטן על עוגת הסליז-מטאל שכוללת את קימל בשירה, אסף דורי בתופים, מתן ארגס ואלישע בנאי על הגיטרות ועומר רז בבס.

אז מה בעצם מציעים לנו GNS באלבום הבכורה? ושאלת השאלות – למה בעצם לשמוע עוד הרכב פאנק רוק לשעבר \ גלאם מטאל בהווה אמריקאי בסטייל, אפילו שהם מישראל? מה עוד יש לחדש בז'אנר מוזיקלי שמהותו שלושה אקורדים עם פזמון מלודי ואווירת כיף? אז בשביל לענות על שאלת החידוש בז'אנר ולמה בעצם לשמוע את GNS (בהנחה ואתם לא מכירים אותם עדיין), אפנה אתכם לשני שירים מאמצע האלבום, שבולטים לטובה בתור שני השירים המוצלחים בו. הראשון, "Desentized", הוא שתיים וחצי דקות עמוסות ונפלאות של מעין בלדה מוזרה, עם מילים מפתיעות ובניית שיר מפתיעה. מיד אחריו מגיע "Vengeance Suicide", שנפתח בריף בלוז מטאל מעולה, שמיד גורר הד באנגינג לא רצוני, ומצליח להדביק אותך בפזמון הסוחף שלו בשניות.

נכון, יש כמה קטעים קצת פחות מעניינים, אלו שמעקשים להיצמד לשבלונות הפאנק רוק ופחות מטאלים, אבל גם בקטעים האלו חברי ההרכב מצליחים לשמור על עניין בבחירת תפקידים מוצלחת (קצת פחות רלוונטי לתפקידי הגיטרות, שלרוב נשארים נאמנים לנוסחאות הז'אנר, אבל תפקידי התופים מרעננים, ומדי פעם אפשר לשמוע איזה ריף גיטרה מוצלח). האלבום נפתח בשיר טיפוסי, "City Lights", שמהווה בחירה נבונה לפתיחת אלבום – מהיר, אנרגטי, סוחף, עם כל המרכיבים שצריכים להיות באלבום כזה, כל מה שהמעריצים אמורים ורוצים לקבל. החידוש, הוא הפתיחה והמעבר באמצע השיר, שמאיטים אותו לכמה רגעים מהורהרים (אל תדאגו, מדובר בלא יותר מכמה שניות, ואז מיד חוזרים לפזמון).

אך החידוש האמיתי מגיע בשיר השני, שיר הנושא של האלבום, שנפתח כמו שיר מתוך Appetite For Destruction של אותה GNR – קאובל וריף בלוז רוק מעולה בגיטרה המובילה, עם ליווי בלוז חכם בגיטרה השנייה. השיר יכול היה להיות שיר טיפוסי של Velvet Revolver, כשהפזמון נוטה ל-Blink וחבריהם. יופי של דבר. השיר השלישי, "Lucille", נפתח אף הוא בריף בלוז מגניב, ומתפתח לשיר רוק חביב שמעלה חיוך, ומזיז את הראש מצד לצד עם חיוך. משימה לא קלה, בימים אלו, לכל הדיעות. אחרי שהתגברנו על הסוג-של-בלדה, אנחנו חוזרים למחוזות הגלאם מטאל, בעיקר בקטע "Wings Of The Devil", שמצליח להפתיע לטובה, וכולל סוג של סולו גיטרה (!!). משם עוברים בשני הקטעים שצוינו כטובים באלבום, עוצרים לרגע בעוד קטע שגרתי, ומסיימים את האלבום בהמנון "Down To A Minute". בסה"כ 34 דק' עמוסות, מוצלחות, ומפתיעות.

בקיצור, למי שעדיין מתלבט, הסיכום הוא כזה – אני לא חובב של פאנק רוק, ולא הייתי בוחר לשמוע כמה פעמים אלבום מהז'אנר הזה מרצוני החופשי. אבל GNS מצליחים לחדש, להפתיע, ולהביא בשורה מגניבה ומלאת גרוב, ועושים זאת דרך שבירת סגנון מוצלחת לתוך עולם הגלאם מטאל – וכל זה בלי לדחוף שורות בעברית, או לחנים אוריינטאלים. זה כבר הישג מרשים, ויש לי הרגשה שמטרת העל של ההרכב תושג בסוף – לא, לא למצוא את החומוס הכי טוב בתל אביב. להופיע בחו"ל. מה, אתם לא מקשיבים?