Grand Magus – The Hunt

את Grand Magus גיליתי כבר לפני כמה שנים, ואהבתי אותם כמעט מיד.

הלהקה פנתה מכיוון דום מלודי מסורתי יחסית באלבום הבכורה ובזה שאחריו שנוטה יותר להבי מטאל מסורתי, תוך שהיא מרימה קצת את המקצבים, אבל עדיין מחזיקה בהשפעות Black Sabbath חזקות ומתבלת אותן בנוכחות ויקינגית הולכת וגדלה, התוצאה? הבי מטאל סטונרי ויקינגי משובח.

האלמנט היציב הקבוע בלהקה הוא הסולן והגיטריסט JB, או בשמו המלא Janne "JB" Christoffersson , בעל הקול הצרוד ורב העוצמה, שכנראה השאיר רושם מספיק על Michael Ammot מ Arch Enemy שהשתמש בשירותיו במשך 8 שנים בהרכב הצד Spiritual Beggars, עוד הרכב דום/סטונר שבדי טוב. לאחר 4 אלבומים מצוינים שיצאו בחברת Rise Above, חברת התקליטים של Lee Dorian מ Cathedral, עשתה הלהקה מעבר לא צפוי ב 2010 כשחתמה בשלוחה האירופאית של חברת הענק Roadrunner והוציא שם את האלבום בעל האופי הוויקינגי שלה ביותר עד כה – Hammer Of The North. האלבום הופק היטב, שוב הרוויח מהקול העצום של JB, אבל משהו בו לא תיקתק, הוא אפילו נטה קצת לשעמם, מי שאי אפשר היה לומר על Iron Will המשובח שיצא שנתיים לפני כן.

השהייה של Grand Magus ב Roadrunner הייתה קצרה למדי, ואת אלבומה החדש – The Hunt, היא שיחררה ב Nuclear Blast האמינה, ואני ניגשתי לאלבום בחשש מסוים, האם השעמום של North ימשך? או שאולי ה Mead זורם שנית בעורקי JB? ה Longboats שוב מפליגות בקור העז? הגרזנים שוב מונפים על ראשי כפריים חסרי אונים? ועוד כהנה וכהנה מטאפורות ויקינגיות.

זה מתחיל לא טוב, Starlight Slaughter לא ממש מאורגן ולא לחלוטין מעניין, ואם הסאונד של Hammer Of The North היה כנראה הדבר הכי טוב באלבום אז כאן הסאונד הוא בכיוון ההפוך, מחוספס, אורגני, אפילו תת-מופק, בסגנון אלבומי מטאל קדומים מסוף שנות השבעים ותחילת השמונים. כמה שמחתי לשמוע את Sword Of The Ocean שמגיע אחרי – על זה אני מדבר. כל מי שאוהב מטאל מלודי, מסורתי אבל מחוספס וכבד לא יוכל שלא להשמיע איזו קריאת הנאה לא גברית בעליל למשמע השיר הזה, ריפים מטאלים מתגלגלים, שירה מלודית גרונית ורבת עוצמה, נגינת גיטרה איכותית – כל מה שיכול להיות טוב בסוג הזה של מטאל שעומד על גבולות הדום והסטונר. זה ממשיך עם Valhalla Rising, שאין לי ספק שהושפע מהסרט המוזר והמהפנט של הבמאי Nicolas Winding Refn השבדי.

השיר הוא פשוט כל מה שיכול להיות טוב במטאל שמצליח להישמע ויקינגי בלי להיות פולק-מטאל, ריף איטי ורב ועוצמה, פזמון חזק עם בס דיסטורשן שמזכיר את הרגעים הכי טובים של Manowar, וכרגיל – השירה האיכותית של JB שאני נוטה יותר ויותר לסמן כאחד מסולני המטאל החביבים עלי.משם זה ממשיך בקצב דומה, שיר אחר שיר של איכות מטאלית מסורתית חסרת רחמים, כשבשיר שבע שאת שמו הארוך והשבדי אחסוך לקוראים – הלהקה הולכת הכי רחוק שהלכה במורד השביל הוויקינגי שנגמר בחגיגת Mead וחזיר צלוי על מדורה.

בקיצור, אם אתם אוהבים מטאל של פעם, לא מחפשים איכות טכנית מדהימה אלא נשמה וכוח שמאפיין את המטאל הקלאסי של תחילת השמונים, אבל גם מחוברים לצד הפולש לכפרים שלכם – הרי ש Grand Magus הם לחלוטין גביע ה Mead שלכם. Skal!!