Grave Digger – Liberty Or Death

Grave Digger היא אחת מאותן להקות ותיקות שקמו בתחילת שנות ה-80' בגרמניה, הוציאה מספר לא מבוטל של קלאסיקות והמנוני מטאל, ונשארה נאמנה לסאונד ולסגנון שלה במהלך כל הקריירה. מבחינתי היא נחשבת לאחת מלהקות ההבי \ ספיד מטאל הטובות ביותר שיש לעולם המטאל להציע. בשל כך, החלטתי לסקור את אלבומה האחרון, Liberty Or Death, שיצא בתחילת השנה דרך הלייבל הספרדי Locomotive Records.

כמו להקות רבות, את הקריירה של Grave Digger ניתן לחלק ל-2 תקופות: שנות ה-80' ומאמצע שנות ה-90' עד עצם היום הזה. מבחינת הבסיס המוזיקאלי של ההרכב כמעט ולא היה שינוי מהותי, לא בסגנון הנגינה וההלחנה וגם לא מפתח הסאונד וסגנון השירה. Grave Digger שחדרה לתודעה בתחילת שנות ה-80' יחד עם הרכבים כמו Running wild , Rage ו-Helloween, החלה בסגנון הבי \ ספיד מטאל הגובל בת'ראשיות וסאונד לא נקי במיוחד.

שירתו המחוספסת והצעקנית של Chris Boltendahl (היחיד שנשאר עוד מההרכב המקורי בזמן שכל בעלי התפקידים מסביבו התחלפו מידי פעם , מן Dave Mustaine שכזה), מילאה את נפשם וליבם של ה-Headbanders בתכנים הקוראים לחופש, מרד הנעורים, ליהנות מהחיים, לשמוע מטאל ולעשות האדבנגינג כשרק אפשר. לאחר הפסקה של כ-6 שנים ההרכב חזר לפעילות, וב-1993 הוציא את אלבום ה-"קאמבק" שלו The Reaper. למרות שהסאונד וכך גם סגנון השירה לא השתנו פלאים, כן ניתן היה להבחין בהפקה נקייה יותר.

מבחינה מוזיקאלית Grave Digger טיפה עזבו את גבולות הת'ראש ופנו לשימוש באלמנטיים היותר מקורבים לקוטב הפאוור מטאל הגרמני הידוע, אך במרכזו נשען על הבי ישן והטוב. התכנים הליירים של "תכלס, החיים הם כאלה וכאלה ואפשר למרוד וליהנות ממוזיקת המטאל" נהפכו לעולם הדמיון המודרך שבו ההתעסקות המרכזית הייתה סביב מאורעות היסטוריים או סיפורי בדיה מורבידיים ופנטזיה.

לאחר תמונה כללית שכזו, אפשר להתחיל להתעמק יותר ביצירה המדוברת שנפתחה עם שיר הנושא "Liberty Or Death". בד"כ Grave Digger דואגים לפתוח בטראק אינטרו בכדי להשרות את אווירת האלבום, אך הפעם נראה כי הם טיפה חסכו במקום וזמן והכניסו מיני-אינטרו לשיר הראשון אשר לוקח אותנו למעוז אפל וגשום על ידי קול הרעם, הגשם והופעתו של סימפוזיון-אורגן קצר סטייל הפתיח של תוכנית הטלוויזיה המצוירת "היו היה". אז הגיעה כניסתם של הגיטרה והתופים ותחילת הריפים במיד-טמפו, עד למשמע קולו הצורם של מר Boltendahl הקורא לנו להצטרף לשורותיו ולהתאחד במאבק, משם הגיטרה והתופים תוספים קצת תאוצה.

למרות שלא מדובר כאן בהמנון מטאל כמו השיר "Rebellion" מאלבומם המצליח Tunes Of War, כאוחז חרבות שכמוני, פזמון השיר מצליח לסחוף אותי בדמיון לאותו לילה גשום, בו אני ניצב איתן עם לפיד וחרב בכדי להילחם לעצמאות ולחופש שלי. בדיעבד מתברר כי השיר הראשון, המשמש בין היתר להמנון מטאל לא רע, משרה את אווירת כל האלבום – אלבום בו המוטיב מעלה על נס ממיטב שירי עבדות נפש וגוף האדם והרצון לשחררם לחופשי בכוח, גבורה וחירוף הנפש – ובשפה היום יומית "העדפה למוות על פני חיים בחוסר כבוד".

בסה"כ מדובר באלבום הבי מטאל טוב מאוד שברובו שומר על מקצב של הבי מטאל Grave Digger-י ממוצע, בעיקר בקטעי הפזמון הסוחפים, אך בעל שוונצים של העלאת הטמפו ועוצמת הגיטרות לצורך התזוזתיות והכוחניות המתרחשים בתוכן הלירי. כך למשל בשיר השני "Ocean Of Blood", שבו הגיטרות הכבדות אולי מתפוצצות בריפים מהירים ובקצב מסחרר ראשים, עבודת הסולו מתבססת על מלודיה וקצב מעודנים יותר וכך גם הפזמון. מדובר בפאקינג Grave Digger, להקה שדואגת לתת למעריצים שלה את דהירות הריפים הידועות שלה ואף את הפזמונים מרוממי הרוח.

לצורך העברת המסר והדגשת נושא האלבום, ההרכב נותן לנו שיעורי היסטורי על מעשיהם של עמים ומעמדות חברתיים אשר התקוממו כנגד אילו שדיכאו את רצונם לחופש ועל הדרך דואג להשרות את האווירה הנכונה בחיבור המוזיקלי, כך למשל השיר "Highland Tears" מתאר את הכיבוש והדיכוי שממנו סבל העם הסקוטי מיד הברזל של האנגלים, ומתחיל עם נגינה קצרה על חמת חלילים באווירה שבטית- סקוטית.

לרוב עבודת גיטרת ה-Rhythm והתופים לא מתיימרת להיות חכמה, האלבום בנוי בעיקרו במקצבים פשוטים ובפזמונים שיכולים להיקלט יחסית מאוד בקלות, כאשר המשחק העיקר הוא המעבר בין המקצבים האיטיים, המעטים והכמעט מלנכוליים, השמים דגש על אותה עבדות ואבדון המובעת בשירה, לבין אותם רגעים שהגיטרה משתחררת מהרסן ומתחילה להפגיז והתופים נותנים בדאבל כאשר הליריקה מקבלת נפח מעשי ומלחמתי. למרות שרבים יחשבו כי זה דווקא היבט שלילי, אני נוטה לראות זאת בחיוב, הדבר נוח לאילו שנהנים להתרכז במילים, ואפילו ליהנות מקצב מסחרר אך צפוי של הריפים הנותנים בראש.

על משחק ההלחנה ניתן לעמוד בבירור בשיר "Shadowland" שמתחיל במתקפת בליץ חזקה של האדבאנגיג טהור לקצב הגיטרות וממשיך בסולו המורכב בקטע מלודי רגשני שנהפך לעיתו להוכחה בכישרונו הויטרוזי המהיר של הגיטאריסט Manni Schmidt, מי שניגן בעברו בלהקת Rage באלבומים כמו: Perfect man ו-Reflections Of A Shadow. עוד שיר שמכה בחוזקה בראש הוא "Forecourt To Hell", שגם הוא פוצח בגיטרות כבדות ומחשמלות ששואבות אותך פנימה בקצב מהפנט, יחד עם הליריקה הקוראת לפלדה להתעמת עם פלדה ("Steel Meet Steel") קשה להישאר אדישים ולא לקבץ את האגרוף ולנופף אותו באוויר.

כפי שנאמר מקודם, הלהקה מנסה לתת אווירה מיוחדת בתחילת שירים מסוימים, וכך גם בשיר "Massada" זה נעשה על ידי מלודיה בעלת טעם ים תיכוני בשקל. כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם, השיר מספר על קצה המזלג על תרחיש הקרב על מצדה וההתאבדות ההמונית. בסופו של דבר, אני לא יכול לומר שהאלבום הזה לא גרם לי לפזר את שיערי ולטלטל את צווארי, אך אני גם לא יכול להתכחש לפעמים המעטים שישבתי חסר מעש בעודי בוהה בחוברת המילים. כיוון שמדובר באלבום הבי מטאל מאוד טוב שאינו חוסך בפזמוני מטאל מרימי אגרופים, מגיע לו ציון יחסית טוב, אך כיוון שמדובר בהרכב כמו Grave Digger בעל רפרטואר גבוה, ציפיתי להרבה יותר מאשר אלבום שלם שמנסה להעביר את אותו הנושא ב-10 טראקים שונים. עם זאת, הדבר לא אומר שהאלבום יהיה זר לדיסקמן שלי בפעמים שהרצון לחופש יבוא.