1. Chinese Democracy
  2. Shackler's Revenge
  3. Better
  4. Street Of Dreams
  5. If The World
  6. There Was A Time
  7. Catcher N' The Rye
  8. Scraped
  9. Riad N' The Bedouins
  10. Sorry
  11. I.R.S.
  12. Madagascar
  13. This I Love
  14. Prostitute

15 שנה… 15 שנה שבהן מנהיגים התחלפו, מדינות התכסחו, נשיא שחור נבחר בארה"ב לראשונה, להקות קמו ונפלו והעולם השתנה ללא היכר – שלא לדבר על עולם המוזיקה. לפני 15 שנים פחות או יותר סגרה את הבאסטה אחת הלהקות האהובות \שנואות בעולם, להקה ששלטה ללא עוררין בעולם הרוק המוזיקלי, שינתה אותו והספיקה להשתנות בעצמה במשך הזמן. מה שבטוח הוא שבאותה תקופה היא הייתה הדבר הכי רע בשכונה וסבבה סביב בערך כל קלישאות הרוקנ'רול הידועות: סמים, אלכוהול, אורגיות מטורפות ומהומות בהופעות ברחבי העולם – רק שחברי הלהקה המדוברת לקחו את הקלישאות האלה לקיצונות אחרת, קיצונות שהתבטאה בטקסטים ששלחו אצבע משולשת בערך לכל מי שאפשר (קחו לדוגמה את "Get In The Ring" המצוין) והתנהגות שלוחת רסן כלפיי בערך כולם וגם כלפיי עצמם.

הלהקה הזאת היא Guns N' Roses, שללא ספק 2 סימני ההיכר הכי גדולים שלה היו Axl Rose – הסולן הג'ינג'י \ רדנקי עם הקול הצרוד \ צייצני ועם פרסונת הבמה שגובלת בהפרעה – והחלק השני והלא פחות אקסצנטרי Slash – הגיטריסט המתולתל עם הכובע הענק והסיגריה בפה (מי אמר קית ריצ'ארדס המודרני ולא קיבל). ל-Slash היה מגע קסם על הגיטרה ובאמת שאין לי איך להגדיר את זה אחרת, הוא היה השילוב המושלם בין מלודיה לאגרסיה שראה עולם ההארד רוק מזה הרבה מאוד זמן וסביר להניח שייקח עוד הרבה זמן עד שמישהו יצליח לשחזר את מגע הקסם שלו. הוא לא היה הגיטריסט הכי טכני או הכי מהיר, אבל הוא ידע איך להפוך לך את הקרביים בכל משיכה ופריטה על המיתרים.

כל הקסם הזה נגמר אחרי אלבום הקאברים (הכושל) The Spaghetti Incident? שייצר רק עוד מתיחות בלהקה, שגם ככה סבלה מבעית התמכרויות בשילוב עם מתחים פנימיים. יש שיגידו (וגם בין חברי הלהקה לשעבר) ש-Axl התחרפן לגמרי והפך לחולה שליטה מטורף, יש שמועה שהוא דרש מחברי הלהקה לקעקע את הלוגו של הלהקה וכשסירבו פיטר אותם. מעבר לזה – חברי הלהקה משכו לכיוונים שונים, כש-Slash מושך לכיוון יותר רוקנ'רולי כמו ב-Appetite For Destruction ו-Axl לכיוון יותר פופי בלדתי.

בכך נוצרו 2 מחנות שונים: מצד אחד Slash, הבסיסט Duff והמתופף Matt Sorum שעזבו והקימו את Velvet Revolver עם סולן להקת Stone Temple Pilots והמחנה השני שכלל את Axl ו-Dizzy שניסו לבנות להקה חדשה ללא הצלחה מהשברים של GNR. כמות המוזיקאים שעברו במשך השנים ותרמו תפקידים לאלבום (שכל שנה ב-15 השנים האחרונות אמור היה לצאת) היא עצומה, בין השמות אפשר למצוא את Brian May (מ-Sebastian Bach), את Joe Strumer ז"ל (מ-Clash) את Josh Freese ,(מ-A Perfect Circle), את Buckethead (אחד הגיטריסטים הכי וירטואוזים ומוזרים שנולדו) ועוד רבים וטובים, אבל Axl כאמור סירב לשחרר את האלבום החדש והמשיך לספוג הרים של לעג מכל הקולגות מסביב…

ועכשיו לשאלת מליון הדולר, שתחולק ל-2 תשובות והיא: האם Axl הצליח להחזיר את להקתו לגדולתה משכבר הימים? והתשובה היא – "כן!!!" ו-"לא". כן – כי האלבום Chinese Democracy הוא אלבום מופתי בפני עצמו, ולא – כי הוא לא ממש קשור לאלבומים האחרים של GNR. מבחינתי זה לא הוגן להשוות את האלבום הזה למשהו מהאלבומים המוקדמים משום שכמעט כל חברי הלהקה מפעם לא משתתפים בו חוץ מ-Dizzy (קלידים) , כולל Izzy, הגיטריסט הגאון שלא נמצא עם הלהקה עוד מסיבוב ההופעות של Use Your Illusion (למרות שהוא זוכה לתודה באלבום שלא כמו שאר החברים הוותיקים) . אם כן אפשר ולדעתי צריך להתייחס לאלבום הזה כאלבום הסולו של Axl ביחד עם סוללה של כישרונות עצומים ובתור אלבום שכזה האלבום החדש לא רק עומד במשימה אלה צולח אותה בהצלחה יתרה.

לדעתי, חבר ההרכב המשמעותי ביותר שהצטרף ל-Axl הוא Ron "Bumblefoot" Thal, גיטריסט ווירטואוז מטורף, בין השאר גם יהודי כשר, שמנגן עם ההרכב בשנים האחרונות ועושה איתו חייל. אך גם לשאר החברים פה לא חסר. Chinese Democracy נפתח בשיר הנושא את שם האלבום שהוא גם הסינגל הראשון שהלהקה הוציאה, וזיכרונות מתחילים אוטומטית לזרום לתוך הראש: הארד רוק עוצמתי של Axl, שלפחות באולפן מצליח לשחזר קצת מהרוע של פעם, כל זה מתובל בתפקידי גיטרה בועטים והרבה עומק. הסינגל השני "Shacklers Revenge" כבר מרגיש כמו משהו אחר, זה עדיין הארד רוק עם הרבה פאסון רק שפה השיר הרבה יותר מודרני ומוטרף (עם כל מיני אפקטים אלקטרונים הזויים שבאים ונעלמים), על גבי כל זה – הסולואים של Bumblefoot הם פשוט תאווה לאוזניים.

"Better" ממשיך באותו קו של השיר הראשון, הוא מקבל עבודת גיטרה מובילה מבריקה של האיש והדלי על הראש (Buckethead) שמפציץ בסולואי צוקים שמזכירים מישהו אחר מהעבר. "Street Of Dreams " הוא ניסיון לעשות את "November Rain" גרסה 2008, מה שמבחינתי פשוט בלתי אפשרי. ובכל זאת Axl מצליח לעשות מהשיר הזה משהו ראוי ביותר. אחריו מגיע "If The World" שלטעמי קצת מוריד מאיכות האלבום, השיר נשמע כאילו הג'ינגי הקשיב לקצת יותר מדיי הרכבי טריפ הופ סטייל Portishead והחליט שהוא רוצה שיר כזה גם, מה שיצא לא לגמרי ברור או קשור באיזה צורה ל-GNR, אבל נמחל לו גם על זה. "There Was A Time" הוא אחד הקטעים היותר טובים באלבום, שנפתח (שוב) בלופ אלקטרוני וחוזר חזרה להארד רוק הבלדתי שאנחנו כבר מכירים, רק שוב בטוויסט קצת יותר מודרני שמסתיים בעוצמה רבה.

השיר "Catcher In The Ray" נקרא על שם של ספר הנעורים הידוע של סאלינג'ר שכל כך מתאים ל-Axl, הפיטר פן הנצחי שרוצה להישאר הנער הצעיר והפרוע לנצח – בינתיים זה עובד לו לא רע בכלל. "Scraped" פשוט משדר אנרגיות שפעם אחרונה שמעתי ב-"Welcome To The Jungle" ועושה את עבודתו נאמנה. "Riad N' The Bedouins" הוא המסר של Axel לבין לאדן וחבריו ואתם בטח יכולים לנחש לבד מה הוא מוסר להם באחד מהקטעים היותר מלאי גרוב וריפים אימתניים שיש באלבום. אז מגיע אולי השיר הטוב ביותר ב-Chinese Democracy שנקרא "Sorry", ולדעתי מוקדש ל-Slash. כמו ש-Axel יודע הכי טוב, השיר עושה הכל חוץ מלבקש סליחה – לשיר הזה יש עוצמות שמזכירות את הריפים האלמותיים של Gilmour באלבום החומה, והסולו הבלוזי של Buckethead מראה שהוא לא רק וירטואוז מטורף, אלא גם בעל נשמה – זה הרעיד לי את הבטן קשות.

"I.R.S" הוא עוד קטע הארד רוק מוצלח ואז מגיע "Madagascar" שבו הלהקה מסמפלת בשיר אחד נאום של מרטין לותר קינג (ואל תשכחו מי כתב את "One In A Million"), את הסרט "הנמלט" ש-Axl כבר סימפל ל-Use Your Illusion, את הסרט "לב אמיץ", את "Casualties Of War", את "Seven" ואז לקינוח שוב את מרטין לותר קינג – למרבה הפלא זה עובד בצורה כמעט מבריקה. "This I Love" היא בלדת חתונות על סף המעיקה שגם בה יש סולו שהופך את הבטן ולדעתי אפשר היה בקלות לוותר עליה ולהכניס את "My God", עוד שיר מהעבר ושלא נכנס לאלבום והיה יכול להיות ה-"You Could Be Mine" שלו וחבל .

השיר שסוגר את האלבום הוא "Prostitute", עם עוד טקסט זועם של Axl שהצליח להוציא את כל 15 השנים שהוא הדחיק עד לפיצוץ שהוא האלבום הזה – יותר מזה אני יכול להגיד בלב שלם שאחרי שמיעה של Chinese Democracy ברור לי ש-Axl היה המוח האמיתי מאחורי Guns N' Roses וגם נשאר כזה. ולכל המבקרים שלא טרחו לשמוע את האלבום ובכל זאת לקטול אותו בטענה ש-Axl הוא רוקר מזדקן שמנסה להחזיר לעצמו תהילה אבודה: אני אענה בשיר מאותה תקופה של תהילה "Get in the ring and Axl will kick your bitchy little ass!" – אני רק מקווה שלאלבום הבא לא נחכה 15 שנה.