Harlots – Betrayer

Harlots היא להקת הארדקור \ מטאלקור \ מאת'-קור פרוגרסיבית שמקורה באוהיו, ארצות הברית, המחזיקה באמתחתה 2 אלבומים ו-EP שהיא הספיקה להוציא בחברות תקליטים קודמות לפני שחתמה ב-Lifeforce Records ושחררה את אלבומה השלישי Betrayer. הרביעייה הצעירה (שלא מפסיקה להחליף חברים בהרכב) עושה מוזיקה שנעה בין Dillinger Escape Plan, Gojira, Neorosis, ו-Poison The Well. האלבום נפתח ב-בום אמיתי עם השיר "The Weight Unweighable" שהוא שיר דת'-פרוג מהיר, קצבי ומגניב – אך לא השיר שמייצג הכי טוב את האלבום המגוון מאוד הזה.

לאורך האלבום הסאונד מצויין ונע בין מטאלקור לנויזרוק, שהמוזיקה משתנה בקיצוניות מקטעים שיכלו להיכנס לשיר של The Berserker לקטעים שיכלו למצוא את עצמם באלבום של Red Sparrows. אין ספק שמדובר ביצירת מטאל כבדה, סוחפת, ואוונגרדית באופיה. "Avada Kedavara" ממשיך את הקו הכבד שנפתח ואף מותח אותו עם ריפים רצחניים טוחני בשר, תיפוף משוגע וסיום קצת יותר אלטרנטיבי. אחריו מגיע "Full Body Contortion" שנפתח מאוד מבולבל ולא ברור ומסתדר לתוך קטע מלודי מהיותר טובים בדיסק. השיר מפגין למה בדיוק החבר'ה ב-Lifeforce מתעקשים לשווק את Harlots כמטאלקור – הם מלודיים, מרגשים, ונוטים בין כל הבלאגן הסאטרונומי שהם מריצים, להתמקד על קטעים שנשמעים כמו Killswitch Engaged.

השיר הבא, "Dried Up Goliathan", הוא יצירה מרגשת, שלצד גיטרות באמת מצוינות של Eric Dunn (שכבר הספיק לעזוב את הלהקה), ניחן גם בתיפוף איכותי של Jeff Lohrber, שפשוט משלים את כול הפערים שיש בסאונד ליחידה מגובשת של רעש מלודי ונפלא. אין תלונות גם לעבודה הסולידית והטובה של Christian Fillippo עם שירה ייחודית ויפה. השיר האפי והארוך מלא באיכויות שמצביעות על כתיבה לא של להקה צעירה, אלא של להקה בעלת סגנון מגובש ועמידה חזקה מול טרנדים ומסחור.

אחרי היצירה הנפלאה הזאת מגיע "Building An Empire Towards Destruction", שמחזיר לנו את התחושה שמדובר באלבום דת' מטאל, מוצף בסאונד באס שמן וגיטרות מנסרות. בדיוק כך ממשיך השיר שאחריו "Consensus For The Locus Of Thought" – מפוצץ בריפים טובים ותופים כאוטיים. לא חסרים ללהקה הזאת משחקי קצב מתחכמים או מורכבות מוזיקלית – ובגדול, אם הם נשמעים ככה גם בהופעה, אז הם בוודאי נגנים מוכשרים מאוד, כי שום דבר מהשירים הללו לא פשוט לביצוע. השיר הבא הוא "This Is A Test… No Flesh Shall Be Spared" והוא ממשיך את קו טחינת הריפים והעצבים של שאר האלבום, מתכון משולב של מהירות, שבירות קצב, מלודיות קצרות, וגראולים מבעתים. הדמיון הברור ל-Dilinger בשיר לא חומק, אבל הלהקה מציגה משהו חדש לחלוטין, היא מערבבת את כל הסגנונות הכבר מעורבבים הללו לתוך קדרה רותחת של סאונד עמוס ומוזיקה מכשפת.

המוזיקה פשוט ממשיכה לה אל תוך "The Concept Of Existence". השיר נפתח עם ריף מלודי ומרשים כשהתופים מאחוריו הם פשוט תענוג לאוזניים. הריף ממשיך כשמצטרפת אליו גם שירה בלועה ברקע, עד שהוא מגיע לשיא, ונגמר בשקט, משאיר לנו את ההתחלה של "Suicide Melody" – גיטרות מתפתלות להן לצד ליין באס יפה ותיפוף רגוע, עד שהדיסטורשן נכנס להוביל אותנו דרך מלודיה מדהימה, עטופה בתיפוף לא מהעולם הזה, שמובילה לסיומה של המוזיקה… אחרי כמה דקות של שקט וזמזומים Harlots החביאו לנו שיר שלא בוחל באמצעים והוא אולי השיר הכי רוצח בדיסק מבחינת אווירה. האלבום עצמו הוא אלבום טוב מאוד, אם כי עדיין מבולבל מידי בשביל להיות יצירת מופת, אני לא מאמין ש-Harlots תעלה לגדולה בקרוב, כי נכון להיום, המוזיקה שלה כבדה מידי בשביל המיינסטרים, ושונה ומוזרה מידי בשביל לתפוס מקום של כבוד בין ענקיות הדת' והברוטאל. אבל לי היא עשתה כיף חיים עם האלבום הזה, שהוא במשפט אחד – פסקול של תוהו ובוהו.