Hate Profile – Opus I: The Khaos Hatefile

Hate Profile הינו פרוייקט בלאק מטאל איטלקי ברובו של איש אחד, שמו Amon 418, המוכר לנו מהלהקות Baratro, Hortus Animae וOpposite Sides. הבחור הזה עושה הכל מלבד לתופף, ועושה זאת לא רע בכלל, אם יורשה לי לומר. מלבדו, משתתף בלהקה גם המתופף העונה לשם Grom, וכמו כן לוקח חלק בעשייתן של Ancient וHortus Animae. האלבום The Khaos Hatefile הינו חלק ראשון מתוך טרילוגייה ומאחוריה רעיון מרכזי המהווה את הגרעין שלה. לומר מהו אותו גרעין בשלב זה קצת קשה, מכיוון שהפרומו לא טומן בחובו ליריקה, וחבל – כי זהו אחרי הכל הקונספט, כאמור.

עם זאת, על סמך חקירה קצרה ברשת נודע לי כי הליריקה עוסקת בזוויות שונות של השנאה, וכמו כן במעגל החיים אך לא רק בשביל הליריקה נכתב סיקור זה, אם כי גם בשביל המוזיקה, ובעיקר לשמה. האלבום The Khaos Hatefile מחולק ל-3 חלקים עיקריים. החלק הראשון הינו הפרולוג, כפי שמציגים לנו אותו, והוא עונה לשם "Demons in Me". זהו אינטרו ארוך יחסית, אך בהחלט מכניס אותנו לאווירה של הדיסק. קטע זה, כשמו כן הוא ולאורך כולו נשמע קטע גיטרה החוזר על עצמו שוב ושוב, כשלחשושיו של אמון נשמעים ברקע,יחד עם קולות אמביינט משתנים. מפחיד, מצמרר, ממש כמו לשמוע את השדים שבתוכך זוממים מזימות מרושעות, ואכן האקוויבלנטיות ניכרת.

מיד אחרי האינטרו המדובר ממשיך האלבום בשינוי אווירה קיצוני עם תחילתו החלק השני של הדיסק הנקרא "Fallen". השיר הראשון בחלק זה, נקרא "Bleeding Black Heart". כבר אחרי השמיעה הראשונה של השיר הזה ניתן לראות ש-Hate Profile עשו את זה כמו שצריך. בלאק מטאל עצבני בניחוח אנדרגראונד צרוד שבו ניכרת הכתיבה של המוזיקה, יש מלודיה. הללויה. ממש כשחשבנו שבלאק מטאל בסגנון האמור עבר מן העולם, מראים לנו החבר'ה האלה אחרת. ההקלטה אמנם מעורפלת ואפלה, כיאה לבלאק מטאל, אך שומעים את כל הכלים ברור ונהיר. אפילו הקלידים המנגנים ברקע מעת לעת נשמעים ומוסיפים למוזיקה אטמוספרית מאין כמוה.

השיר הבא, "Veils That Blind" מציע מחד גיסא ריפים אה-לה-דארקט'רון ומייהם, ממש כמו בימים הטובים בהם כל החבר'ה היו יושבים על כוס קפה ב-Helvete, ומאידך, משולבים ריפים מנסרים בסגנון שיותר מתקשר לדת' מטאל, מה שנותן לשיר פן הרבה יותר מקורי ומעניין. את מקומם של סולואי הגיטרה באלבום הזה תופסים קטעי מעבר איטיים יותר ולעתים אמביינטים, שתורמים לאווירה. אך עדיין, אין כמו סולו גיטרה טוב באיזשהו שלב במהלך השיר. השיר השלישי ב-Fallen, The Darkened Angel, מתחיל בנימה יותר איטית, אם כי צורמת להחריד. מייד לאחר מכן השיר ממשיך ומתפתח למשהו אפל, ממש אפל. האווירה בשיר הזה חשוכה ומפחידה מאין כמוה, ולעניות דעתי יכול לשמש כפסקול מצויין לאיזה סרט אימה משנות השמונים עם זומבים אוכלי מוחות וכיוצא בזאת.

החלק השני בדיסק בא על סיומו עם "The Day My Feathers Fell", קטע עצבני מאוד, כנראה בשביל סיום הסרט הקודם, כאשר מגיעים האנשים עם הרובים הגדולים ומחסלים לזומבים את הצורה. האווירה מלחמתית, מהירה וכאוטית, ומכינה אותנו לחלק השלישי של הדיסק – "The Vision". עם כזה שם, לא יכול להיות שאין כאן משהו מעניין. חלק זה פותח בשיר "17 Empty Rooms". התחלתו מזכירה צעידה לקראת מלחמה, עם שריונים וחניתות המצלצלים כקצב המצילות לקראת הקרב עד המוות. השיר נמשך עם Raw בלאק מטאל מהסוג האיטי והנמרח, לא בנימה שלילית, חלילה, אך מנקודה מסוימת פחות או יותר חוזר על עצמו, ולכן אין ממש צורך להכביר במלים מעבר לכך.

השיר הבא, הנושא את שם האלבום, אכן ראוי לכבוד זה. אז כן, זה בלאק מטאל, אבל אוונגרדי, חדשני ומעניין. לא דומה למשהו ששמעתי בעבר כלל. יש כאן עבודת כתיבה מצויינת, ריפים מעולים ומשתנים מהאחד לשני בתדירות מסחררת, שלא תותיר רגע משעמם. הקלידים ברקע והתיפוף המהיר רק משבחים את הכאוס שמתנהל שם. הקטע האחרון בדיסק, לאפס אוף פרפקשן מסיים את אלבום מצוין זה, בדרך הלא מקורית בעליל, אך עדיין אחת הטובות – קטע שקט, אמביינט מלווה בגיטרות, דכאוני להחריד, הכל כדי שלא נחזור לעצמנו אחרי ששמענו את הדיסק הזה, ואכן, המלאכה נעשתה.

וכעת, אחרי שסיימנו לשמוע, נסכם בעוד אוזנינו מדממות ועינינו דומעות כי זהו אלבום אוונגרדי שרענן את הבלאק מטאל של שנות האלפיים, עם מוזיקה עשויה היטב, מלודית ובעלת איכות הקלטה טובה, ועם זאת אפלה, מדכאת ולא נגרעת מן האולדסקול. אלבום ששווה שמיעה לאוהבי כל הסגנונות הנגזרים מהבלאק, אלבום זה נוגע בהרבה מהם, ובצורה טובה. כעת כל מה שנותר לעשות זה לשמוע שוב, ולחכות לשני החלקים הבאים בטרילוגיות Hate Profile.