Hatesphere – The Great Bludgeoning

מה שנדמה לחלקכם בתור מורשת של להקה עמלה – לי זה נראה בתור עמידה במקום. Hatesphere היו ב-2005 על פסגת העולם של המטאל הכבד האירופאי. הם החזיקו באנסמבל נגנים כועס שלא רק הגיע לבמות הגדולות ביותר בפסטיבלי המטאל – אלא גם עשה זאת בכבוד. The Sickness Within היה באמת, בדיעבד, סוג של יצירה שתעצב מבחינת הסאונד שלה את דמותו של ה-Thrash Metal המודרני למהלך העשור הקרוב. מן הסתם לא מדובר במשהו בטעם של פעם. Hatesphere עושים את מה שהם עושים, תקראו לזה Groove Metal או Melodic Death או New School Thrash – אבל הם עושים את זה טוב ומקצועי.

ומפסגת העולם, חתומים ב-SPV לצד להקות כמו Motorhead, Kreator ו-Judas Priest – צנחה הלהקה מטה כאשר חברי הלהקה החליטו להעלות לדיון את פני הלהקה לאן – וסולנם הכריזמטי פשוט קם והלך. Jacob Bredahl היה לא רק הפנים של הלהקה, אלא עזר לעצב את הסאונד שלה ואת האופי המוסיקלי שלה. היה נדמה שהלהקה הזו פשוט הולכת למלא את המשבצת ש-The Haunted השאירו מאחוריהם עם להקת המטאל המודרני הכי חובטת ועצבנית שיש, ברגע שאלה התחילו לרעות בשדות זרים של רוק אלטרנטיבי.

הבעיה היא כמובן אובדן זהות ועניין. אחרי Bedahk הצטרף בחור משופם לאלבום אחד, ואחרי פירוקה של SPV הלהקה מצאה עצמה חתומה בלייבל האחראי כמעט אך ורק ל-Gothic Metal עם האלבום To The Nines. למרות שמדובר באלבום טוב מאד, הוא לא הצליח להכות על הנקודות הרגישות, מלבד שיר אחד שלדעתי ראוי להכנס לרפרטואר הנצחי של הלהקה. אז הסולן שהיה בין 2007-2010 גם עזב, ועכשיו הלהקה התחמשה בסולן חדש, עם קול מעט יותר Thrashy בהגשה שלו. הבחור עם השם הסופר ארוך Esben "Esse" Elnegaard Kjaer Hansen – יודע את העבודה שלו היטב, ולמרות שנדמה שהוא קצת מורחק מעמדת העבודה על המוסיקה עצמה, הוא עדיין מגיש מטאל משובח ואלים. אבל כשמסתכלים היטב, רואים בעצם שמאז הקריסה של SPV והוצאתה של Hatesphere לגלות ב-Napalm Records – כל ההרכב התחלף מלבד הגיטריסט המוביל. בעצם, מדובר בהרכב נגנים שלהוציא את הותיק שביניהם, Peter "Pepe" Lyse Hansen על הגיטרה, כולם מסתובבים שם רק למשך אלבום או שניים.

וזה מורגש היטב בשירים. כמו ש-Exodus הרגישה אלימה ולא מכוונת ב-Shovel Headed Kill Machine שהיה מאכזב לעומת קודמו כמה שהיה טוב בפני עצמו – כך גם Hatesphere מרגישה. יש משהו מחופף, נטול השראה ולא מגרה בשירים של The Great Bludgeoning – לעומת קודמו To The Nines והיצירה המוצלחת ביותר שלהם – The Sickness Within מ-2005.

אז השיר הראשון, The Killer, פשוט משתלח על ההתחלה עם ריף מהיר ומצופה מלודיה בקטנה, לא משהו שאפשר לתייג בתור Melodic Death Metal – אבל גם לא בדיוק Thrash Metal מודרני ואלים. השיר עצמו נשמע כמו ניסיון לצבור כוחות ואנרגיה לקראת המשך האלבום, מין כינוס אבנים לקראת אינתיפאדה מוסיקלית – אבל השיר לא מתרומם מריף הפתיחה שלו. לא מדובר בשיר רע – אבל אין פה את בניית המתח המוסיקלית וההשהיות שעשו את Hatesphere למה שהם. זה פשוט מטאל מרביץ ומהיר, ושם האלבום הולם בהחלט, הכתישה הגדולה.

Venom הוא לא בדיוק שיר המצדיע ללהקה המהוללת באותו שם – אלא יותר פיסת מטאל מעט יותר נינוחה, למרות שגם לה לא חסרים חלקים אגרסיביים. אל תתנו לפתיח האקוסטי שמתבשל בהתחלה להטעות אתכם, מדובר בשיר אכזרי ומצוין – ולמעשה הטוב באלבום כולו. The Smell Of Death גם הוא מורכב מאותה התרכובת. מטאל מעט מלודי, מאד כועס ושוצף ורוגז ומרביץ – בלי הרבה פואנטה. קל לשים את האצבע על ירידה רבתי באיכות המלל, ובשמות משעממים לשירים, אבל אחרי שהכותב העיקרי התחלף לו שוב פעם במהלך השנים האחרונות – אני לא באמת יכול ולהביא אצבע מאשימה ללהקה. Decayer הוא שיר נחמד ותו לא, והפתיח האינסטרומנטאלי של The Wail Of My Threnode הוא מיותר במלוא מובן המילה. Resurrect With A Vengeance הוא גם אחד השירים הבולטים לטובה באלבום – שהוא כולו איטי יותר, מיד-טמפו גרובי אמיתי, כעוס ומדמם, אבל גם כמו קודמיו לא מוביל לשום מקום. אני לא חושב שזה אני שהשתעממתי לפתע מהז'אנר, אני באמת מאמין שהלהקה פשוט לא כותבת שירים טובים כמו פעם. שלושת השירים האחרונים, לרבות שיר הנושא, פשוט חולפים ליד האוזן בלי משים לב.

אני לא יכול לומר שכואב לי על Hatesphere ועל מה שקרה להם. זה לא שזה לא נכון – כי זה לא נעים לראות להקה שהופיעה גב אל גב עם להקות כמו Mastodon ו-Moonspell באותו מעמד בפסטיבלי ענק, ועכשיו צריכה להלחם על פירורי לחם מהתעשייה בשביל ליצור אלבום בסדר ולא יותר, אבל מבאס אותי לשמוע שלהקה שלא עשתה באמת אלבום רע בחייה (גם לא Serpent Smiles and Killer Eyes הגרובי למכביר) צריכה להגיע למצב שבו היא נחפזת להכין כרטיס ביקור חדש להרכב החדש שהתקבע מולם, וכל מה שיוצא להם זה סתם אלבום, לא איזה דבר מה פורץ דרך. אבל היי, לפחות זה הרבה יותר טוב מ-The Haunted האחרון.