Helloween – Keeper Of The Seven Keys: The Legacy

לא קורה כל יום שיוצא לדבר על אלבום שלפי התחזיות אמור להיכנס לדפי ההיסטוריה של המטאל עוד לפני שיצא בכלל, גם לא קורה כל יום שיוצא לסקר המשך לסאגה שהתחילה לפני 18 שנה… אם היינו עוסקים בסרטי קולנוע הדבר הראשון שהיה עולה לראש זה סאגת מלחמת הכוכבים של ג'ורג' לוקאס, אבל פה זה מוזיקה, ובמקום זה אנחנו מקבלים את סאגת "Keeper Of The Seven Keys" של להקת הפאוור הגרמנית Helloween. אך בניגוד למקבילה מהקולנוע, ההמשך לא מגיע בדיוק מאותו מוח וגם לא בדיוק מבוצע ע"י אותם אנשים וזה מה שמוריד קצת את הציפיות הבומבסטיות שקיבלנו מהתחזיות. אפילו שם האלבום לא ממשיך עם "חלק 3", אלא נקרא "The Legacy"… המורשת, שזה כבר אומר שזה לא בדיוק הולך באותו קו כמו 2 האלבומים הקודמים בסדרה.

Helloween של 2005 שונה בהרבה מ-Helloween של 1987 ו-3 הדברים היחידים שבעצם נשארו קשורים אחד לשני זה שם הלהקה, הגיטריסט Michael Weikath ו-Markus Grosskoph הבסיסט. ולמען האמת, לאחר שמקשיבים לאלבום בפעם הראשונה קשה למצוא שרידים נוספים מאותה תקופה. אמנם יש לנו פה כמה שירים מצחיקים ודביקים כמו "Mrs. God" שהוא גם הסינגל הראשון מהאלבום, אבל הקו שמרבית השירים הולכים בו הוא קו אפי יותר, כבד, פאווריסטי ואפילו ארוך מדי עד שאפילו לא הספיקו לדיסק אחד, אלא 2 דיסקים. אז כדאי כבר שנתחיל…

הדיסק הראשון מהשניים מתחיל עם השיר "The King For 1000 Years", שכבר מציג לנו את Helloween במלוא הדרה במשך כ-14 דקות. בחירה תמוהה לשיר פותח, אבל בהתחשב שזה מעין אינטרו לכל האלבום, אפשר לסלוח. ניתן למצוא פה כל דבר כמעט, החל מהפתיחה האיטית, דרך שירה רגועה והמשך בומבסטי ומהיר המלווה בנגינה קלאסית וכמה קטעים מלודיים בין לבין. אני לא בדיוק התחברתי למה שהולך פה ובתור יצירה שלמה קצת קשה היה לי להקשיב לה, הייתי מעדיף אם היו חותכים אותה לכמה שירים נפרדים. אבל זה אני. שני השירים לאחר מכן, "The Invisible Man" ו-"Born On Judgement Day" נשמעו לי דיי דומה, מלבד כמה שילובי קלידים וסולואים שונים. אני חייב לציין שהבסיסט הותיק עושה פה עבודה מעולה, נקודת ציון כפולה כי אני בדרך כלל לא שם לב לזה.

הרבה דברים מהאלבום הזה מזכירים לי את האלבום הקודם של הלהקה Rabbit Don't Come Easy, במיוחד קטעי השירה של Andi Deris, אבל עכשיו בניגוד לפעם, זה מאד מפריע לי. אולי התרגלתי לסולנים חזקים כמו Jorn Lande או אפילו Kai Hansen (לשעבר מ-Helloween, עכשיו ב-Gamma Ray)… אבל Andy בניגוד לשניים שהזכרתי, מורח את השירה הנקייה שלו וזה נשמע דיי מעצבן לפרקים. בקושי הצלחתי ליהנות מהשירים "Pleasure Drone" או "Silent Rain" למרות הנגינה המעולה של שאר חברי הלהקה. לפחות בשיר שכבר הזכרתי, "Mrs. God", המקצב האיטי פחות או יותר מונע מהסולן למרוח את עצמו חזק על הכל.

אמרנו 2 דיסקים, והנה כבר הגיע הדיסק השני ככה באמצע לאחר 6 שירים. מילא לחלק את זה ל-2 דיסקים שימשיכו אחד את השני… אבל לסיים אחד בשיר מקפיץ ומהיר ולהתחיל את השני בעוד שיר אפי באורך 11 דקות, זה מרגיז לגמרי, לא מספיק שצריך להחליף את הדיסק גם צריך שוב לעלות על הגל ולהיכנס לאווירה. לפחות, בניגוד לשיר שפותח את הדיסק הראשון, "Occasion Avenue" הוא שיר יותר איטי ומלודי. אהבתי את השילובים עם קולות הרקע… ושוב, הבסיסט פה פשוט תותח על וביחד עם הנגינה של Michael Weikath עם הריפים החותכים שלו הם מצליחים להציל את המצב. רק חבל שאנדי מפריע להם באמצע הנגינה המשובחת.

לשמחתי, לפחות בשיר "Light The Universe" הופתעתי לשמוע פחות את הסולן כאשר לא אחרת מאשר Candice Night מלהקת Blackmore's Night הצטרפה לדואט. השיר הוא למעשה בלדה, מלווה בעיקר בקלידים עם פזמון כובש, רק חבל שלא מנצלים פה חזק את הקול המלודי של Candice, היא תמיד גרמה לשירים של Blackmore להישמע פי 10 יותר טובים ופה, אמנם השיר טוב, אך הקול שלה מהווה רק תוספת נחמדה ולא יותר. חבל. לעומת הדיסק הראשון, מצאתי פה דווקא כמה שירים שנותנים בראש, אם זה "Do You Know What You're Fighting For" שנוטה יותר להבי מטאל, או "Get It Up" שלא חסר לו קצב. הסאוונד באלבום גם ללא פשרות, מבליט את כל הכלים ולצערנו גם עושה עבודה טובה על הסולן. ובלי שהרגשנו, גם הדיסק השני נגמר, בדיוק כמו הקודם, עם שיר מהיר בשם "My Life For One More Day" שלא בדיוק קשור עם המקצב המהיר שלו לתחושה האפית שהייתה בהתחלה.

נראה כי Helloween מנסה יותר מדי להסתמך על מה שעשה אותה פעם ללהקת פאוור מן השורה והפך את 2 האלבומים שלה בסאגת ה-Keepers לקלאסיקות. רק חבל שזה לא בדיוק עובד כאן, במיוחד אחרי ניסיון עלוב של החבר'ה לעשות שיר שישתווה לקלאסיקה "I'm Alive" ויקרא "Come Alive"… נו באמת, עד לפה התדרדרנו? בכל אופן, מלבד הניסיון הזה והשימוש באותו שם, התוצאה שונה שמיים וארץ מ-2 הפרקים הראשונים בסאגה, יש פה כמה שירים מיותרים וכמה שהיה שווה לקצץ. לפחות היינו מקבלים דיסק אחד מעולה, אבל קלאסי?… זה כבר תחליטו אתם, אני חושב שההיסטוריה לא תשתנה מהר כל-כך. אה… וגם שכחתי להזכיר, יש לאלבום ממש אחלה עטיפה.