HIM – Screamworks: Love In Theory And Practice

22/10/10
כתב/ת:
לאתר הלהקה
  1. In Venere Veritas
  2. Scared To Death
  3. Heartkiller
  4. Dying Song
  5. Disarm Me (With Your Loneliness)
  6. Love, The Hardest Way
  7. Katherine Wheel
  8. In The Arms Of Rain
  9. Ode To Solitude
  10. Shatter Me With Hope
  11. Acoustic Funeral (For Love In Limbo)
  12. Like St. Valentine
  13. The Foreboding Sense Of Impending Happiness

כהכנה לסקירת אלבומם החדש של HIM (או His Infernal Majesty), החלטתי לחזור ולבחון הקלטות מוקדמות יותר של הלהקה. בין זכרון נוסטלגי אחד למשנהו (אני בכתה ח', פרודה טרייה ותוהה אם אי פעם אוהב שוב, או אחיה בבדידות עד שאיענה להצעתו של סולן HIM יפה התואר- "Baby, join me in death"), הצלחתי להגיע למספר מסקנות. העיקרית ביניהן: מאז 2003, ושחרור האלבום "Love Metal" (שנשמע יותר טוב משמו), אין הרבה מה לומר על HIM.

כמובן, ניתן להטיח כמה עלבונות שטחיים כלפי חברי הלהקה (פופ זול עם גיטרה), להאשים אותם במסחור (אני מניחה שהתמלוגים מזמרת המספר "666" על רקע גיטרות בהזדמנויות שונות משתלמים), ולהזכיר ל-Ville Valo (מייסד הלהקה והראש היצירתי מאחוריה) שאיי-ליינר שחור זה כל כך 2007, אבל תגובה הולמת לפזמונים לעוסים וריפים תבניתיים קשה יותר לנסח. תחילת דרכם של חברי להקת HIM הפינית, שנותרו בהרכב פחות או יותר יציב בשנים האחרונות, הייתה מוצלחת.

עם אלבום Gothic Metal ייחודי (בזמנו), Greatest Love Songs Vol. 666, הלהקה הלכה וצברה פופולריות. הקאבר ל-"Wicked Game" של Chris Issak אמנם היה שירם המוכר ביותר, אך הלחנים המקוריים לא אכזבו. האלבומים הבאים נעו בין "טוב" ל-"לא רע", כשכבר ב-Razorblade Romance החלו השירים לאבד מן הסאונד המקורי, ועד Love Metal כבר היה קשה יותר למצוא את ההשפעות המטאליות בתור ה-Gothic. עם הוצאת Dark Light החלה ההידרדרות הגדולה, השירים הפכו אנמים וחזרתיים, וסולואי הגיטרה המהונדסים באלבום Venus Doom לא שכנעו אף אחד.

"In Venere Veritas", השיר הראשון ב-Screamworks: Love In Theory And Practice, מנבא רעות מפתיחתו בסגנון פאנק-רוק, ולא משתפר בהמשך. לקלידים של Janne "Burton" Puurtinen יש סאונד של חג המולד, שכמעט מסיח את הדעת מכך שהגיטריסט Mikko "Linde" Lindstrom לא עושה יותר מדי. המתופף Mika "Gas Lipstick" Karppinen והבאסיסט Mikko "Mige" Paananen נמצאים בתמונה על תקן ממלאי סאונד, ו-Ville Valo לא מצליח להפיק את אותה האיכות בשירתו באלבומים קודמים, מה שגורם לצרחות הקטנות בסיום השיר להישמע מיותרות אפילו יותר.

סינגל האלבום, "Heartkiller", נפתח בריף קלידים מרגיז, אך שירתו של Ville מייצגת את יכולותיו באופן מקיף יותר, והגיטרות מתעוררות לחיים. אף על פי כן, מבנה הבתים והפזמונים, שמלווה כל שיר בן 3 דקות באלבום, מאוס ולא מעניין – בעיקר כי הבתים בינוניים, והפזמונים מתחת לכל ביקורת. שירים כמו "Disarm Me (With Your Loneliness)", "Love, The Hardest Way", "Love, The Hardest Way" חלשים באופן חסר תקנה, והשאר לא עולים עליהם בהרבה.

זה לא שינוי הסגנון, ואפילו לא הרומנטיקה הדביקה שמפריעה לי. זו הבינוניות שאיני מסוגלת לסבול, חוסר הצורך להתאמץ או להפיק משהו חדש, רק כי HIM כבר עשתה את שלה, ועדיין מושכת מספיק קהל ויוצאת לסיבובי הופעות. קשה לקבוע מה קרה ל-HIM לאורך השנים. ייתכן שאלו מעברי הסגנונות שלא צלחו, או חוסר חשק כללי כלפי העיסוק במוזיקה. יכול להיות שזו שאלה של טעם וריח, או רצף החלטות גרועות של חברות התקליטים. כך או כך, קשה לי להמליץ על האלבום, ואני מוצאת את עצמי, פעם נוספת, עם ספקות לגבי האלבומים הבאים.