HIM – Venus Doom

פינלנד היא מדינה מיוחדת, היא מדינה שבה מטאל הוא מיינסטרים ולהקות כמו Nightwish ,Children Of Bodom ו-Sentenced שולטות במצעדי המכירות המקומיים. פינלנד היא גם זו שהוציאה את הלהקה שזכתה בשנה שעברה בארוויזיון, Lordi. לכן, כשמדובר בלהקה כמו HIM, העניין היה תמיד תמוהה בעיניי, כי לומר את האמת, אף פעם לא התחברתי אליהם. אפילו הסמל שלהם, "הארטגרם" (חיבור בין פנטגרם ללב) נראה לי מגניב בערך כמו הפן בשיער של הסולן של Tokyo Hotel. אבל, כשיצא הסינגל שלהם "Join Me In Death", הוא הושמע אפילו באמצע היום בגלגל"צ, משהו שקשה להגיד על הרבה להקות גות' מטאל.

כשקיבלתי לידי את הדיסק החדש של HIM, נרמז לי שמדובר בדיסק הכי כבד שהלהקה הוציאה איי פעם ואני בתור מבקר מוזיקה רציני החלטתי לשים בצד את הדעות הקדומות שלי על הלהקה ולהתרכז באלבום החדש, שנושא את השם Venus Doom. השיר הראשון באלבום הוא שיר הנושא של הדיסק והוא נפתח בריף שיגרום לכם לצבוט את עצמכם כדי לודא שאתם לא חולמים. הגיטרות דוחפות קדימה והסאונד מחוספס, בקטע של להקת מטאל מכובדת. לצערי, מה שגורע מהשיר הוא השירה, וכמה שאני אוהב הרמוניות, זה קצת יותר מידי בשבילי. אבל כנראה שככה זה עובד בפינלנד.

עם זאת, אני חייב לציין שבקטעים ש-Ville Valo הסולן לא שר, זה נשמע פשוט מעולה. אפילו סולו הגיטרה מגניב. השיר מופק בצורה טובה מאוד ואי אפשר להתווכח, זה להיט גלגל"צ היסטרי – עובדה שבפזמון האחרון אני כבר מזמזם את השיר. השיר עם השם "Passion's Killing Floor" תפס לי את האוזן. הריף שלו איטי יחסי והסאונד דחוס לטעמי קצת יותר מידי. יש משהו בנגינת הקלידים הזאת שמזכירה לי את Nightwish, מן תפקידים גותיים בשקל. בשיר הזה יש ברייק עם סולו תופים ומסתבר שהקטעים האינסטרומנטליים בשירים של HIM עובדים בשבילי יותר טוב מהשיר עצמו, כך למשל כשנכנסים פעמוני כנסייה ענקיים הקטע מקבל משמעות חדשה ועומק אמיתי.

נראה לי שלמרות שהריפים של HIM מאוד מיושנים, אני ממש מצליח להתחבר אליהם. לדוגמא בשיר "Kiss Of Dawn", יש אחלה ריף עם שריקות בהתחלה, ריצ'י סמבורה בטח מזיל דמעה בגאווה. חבל רק שהטקסט של השיר נשמע הכי קיטץ' שיש, "Touching The Pain That You Left Me With At The Kiss Of Dawn" וגם חבל שהשירה נשמעת לא קשורה בכלל. אבל, כנראה שמישהו חשב שזה מוצלח. אולי Tim Plamer שהפיק את האלבום הזה יכול לספק את התשובה?

"Bleed Well", השיר השמיני, נשמע מעולה. איזה יופי של ריף ונגינה מהודקת – ממש כמו שצריך. הפזמון הופך קצת להיות סוג של שיר אייטיז , עם מלודיה שהיא אמנם דביקה, אבל מאוד מיושנת, אם תרצו בסטייל "להקות שיער". היציאה לסולו אפילו מחזקת את העיניין כשהסולן עולה לצווחת "אווו יהה" והגיטריסט דופק סולו צוקים לפי הספר הגדול של סולואי שנות השמונים. וכל אלו מתגמדים לעומת ליין הקלידים הכל כך מעצבן שרץ ברקע. אלוהים … מה הם חשבו לעצמם?!

אם נסתכל על הצד החיובי של האלבום הזה, HIM התעלו על עצמם והצליחו לייצר דיסק שלא נופל מבחינת נגינה והפקה. אם אתם פריקים של סולואים וסלאש הוא האלוהים שלכם, יש סיכוי גדול שזה הדיסק המושלם בשבילכם. כי באמת, יש פה נגינת גיטרה מדהימה. בצד הפחות טוב של הדיסק הזה, HIM נשמעים כמו חבורת Wannabe, שעושים גות' כי זה נראה להם נורא מגניב, אבל זה לא ממש הולך להם – והם נופלים לכל הקלישאות של הרוק. לצערי, או שלא, גם הפעם HIM לא מצליחים לגרום לי לאהוב אותם, או לרצות לשים את הדיסק שלהם עוד פעם במערכת.