Fleshgod Apocalypse – Opera

איטליה. אני חושב שזאת אחת המדינות שאנחנו הכי יכולים לקנא בה. כי בעוד שהמזג שלהם מאוד דומה לשלנו (והשמועה אומרת שגם תרבות הנהיגה), איכשהו האנשים יפים, האוכל נהדר, הנופים יפים, הכדורגל מעולה והמוזיקה, הו, המוזיקה! אז כשלהקה שכל הלוק שלה הוא של חברי מקהלה אופראית שעברו תאונת דרכים קשה, שידועה כמשלבת קטעי אופרה פה ושם והרבה סימפוניה בשירים שלה אשכרה מוציאה אלבום בשם "אופרה" אני רץ כדי לשמוע.

למי שלא מכיר את ההרכב האיטלקי הזה משום מה, מדובר בלהקת דת' טכני סימפוני וזהו אלבומם השישי במספר. למי שלא רגיל לשילוב הזה ובא רק מהעולם של דת' אתם עלולים להינות מהסימפוניה. למי שרגיל למטאל סימפוני ולא רגיל לרמות כאלה של אלימות מכל מה שהוא לא סימפוניה, you're in for a treat. וחשוב לי רגע לציין את מהלך הדיסקוגרפיה של הלהקה. כי מהאלבום הראשון היא הייתה בעלייה מתמדת עד האלבום הרביעי שמבחינתי היה פסגת הביצוע שלהם. אחריו הגיע החמישי שהיה מעט ירידה והנה, חמש שנים אחריו מפציע אלבום שאני מודה שממש חיכיתי לו.

אבל לפני שנדבר על האלבום בפועל, בואו רגע נגיד מראש שהמיקס מצוין ושם אין הערות. עוד נגיד שהלהקה עברה שינויים בהרכב וכאן אנחנו כבר נכנסים לעניין של טעם אבל אם אתם קוראים את הסקירה שלי כנראה שאיכפת לכם מהטעם שלי (טעם של עוף כמובן) אז ספויילר: קורים פה דברים שהם לא הטעם שלי.

פסנתר קטן ושקט פותח את האלבום. קולה של אישה עצובה מזמר באופראיות עדינה. עד כה צפוי ונהדר. כי מי שמכיר את הלהקה יודע שמה שבא לא בעוד הרבה זמן זה המון אלימות וסימפוניה, אבל רגע, בואו ניתן לגברת לשיר. הקלידים נכנסים ברקע, אווירה עצובה ודרמטית וכן, זוהי הכניסה שהיינו צריכים לאלבום הזה. תודה לכם.

אז כן, כצפוי, I can never die נפתח במלא אלימות, סימפוניה, מיטב הגראולים והבלאסט ביטס שיש ללהקה להציע והיי, כלקוח אני אוהב לקבל את מה שבאתי בשבילו אז אני מרוצה. רק מה? לפזמון נכנסת סולנית שנמצאת בלהקה כמה שנים ועוד לא הייתה באלבום הקודם וכאן נכנס עניין הטעם. כי מה קרה? הבסיסט פאולו רוסי, שהיה אמון על שירת הקלין בלהקה עזב. מאוד אהבתי את קולו הגבוה והדרמטי של פאולו והוא בולט בהיעדרו. במקומו גברת סולנית ורוניקה לוקחת את הג'וב אבל היא נשמעת מאוד שונה. קולה נמוך יותר, מחוספס יותר, מנסה להיות יותר רוקרית קשוחה שכזאת ושלא תטעו, את מה שהיא עושה היא עושה מעולה. זה פשוט מרגיש מאוד לא קשור ללהקה. הכימיה בין הקול שלה לבין הקול של הסולן פרנצ'סקו פאולי מאוד לא עובדת לטעמי וזה פוגע מאוד בחוויה כי כל עוד היא לא שרה השיר הזה פשוט מעולה כשיר פתיחה לאלבום. אה כן, ובואו נדבר על עוד הרגל מאוס של מוזיקאים וזה לעשות מודולציה. נגמרו לנו הרעיונות לשיר? בא לנו לטחון עוד פזמון? בואו נשיר עוד אחד רק גבוה יותר! חבר'ה, חלאס עם זה. די. בבקשה די.

בניגודיות מעולה לשיר הקודם, Pendulum נפתח בקצב איטי יותר. פחות שיר פוגו ויותר שיר האדבאנג. השיר יודע לעלות ולרדת בקצב, לפנות מקום לעבודת תופים מצויינת ואולי הכי מצויינת בכל האלבום הזה אבל אני מתנצל. בכל פעם שקולה של הסולנית מפציע שם זה מבאס לי את החוויה. פער ענק בין שיר שיכל להיות אחד השירים הכי גדולים של הלהקה לשיר שאתה שומע אותו וכל מה שעובר לך בראש זה "אולי די?". לטובתך ילדי שנות ה-80 שכמוני מפציע שם גם איזה סולו גיטרה אולדסקול קצר מדי ומיד אחריו סולו קלידים שגורם לי להזכיר שהלו, אתם לא להקת פרוג. לא בשביל זה באתי. גם סולו הקלידים קצר למזלנו והשיר מסתיים בתחושת החמצה מבחינתי. המון פוטנציאל.

הלאה ל-Bloodclock שנפתח באינטרו קלידים שקט שתוך שנייה הופך כמו השיר הראשון לפצצת בלאסטים וצרחות. אחלה לגמרי. יש תנועה בתוך האלבום, לא 100% רעש, ככה אני אוהב. הבתים הם ריף יותר ת'ראשי שזה נחמד, קצת השפעות פופ נתקעות שם באמצע (מי שיזהה יזהה) ובאופן מוזר בשלב כלשהו הווקאלס נבלעים מתחת להמון קלידים שזה לא בעיית מיקס אלא נשמע כמו בחירה מודעת מאוד של ההרכב. מוזר לי, אבל שיהיה. איכשהו בשיר הזה הכניסה של הסולנית עובדת. היא מגיעה במקום מאוד ספציפי וממוקד, פחות חותרת להישמע רוקרית קשוחה אלא יותר מלודית ודרמטית שזה דווקא הולך בסדר.

At War with My Soul נפתח בשילוב מעניין של הקלידים עם שאר הכלים. עבודה קלאסית עם טאץ' שטיפה מזכיר את בהמות'. מיד אחרי נכנס ריף שמרגיש קצת שללהקה נגמרים הרעיונות והסולנית חוזרת לשיר במקביל עם הסולן, מעין אחד על השני בצורה שלא מחמיאה בכלל בהתחלה אבל ככל שהיא עולה למעלה לקול אופראי זה מצליח לעבוד יותר. שיר לא יציב לצערי.

גם השיר הבא מחמיץ. נפתח באלימות חסרת סבלנות של "יאללה עד כה צחקנו, נהננו, בואו נרביץ". אבל באמת, ברגע שנכנסת הסולנית, שוב, זה נשמע לא טוב. היא צורחת שם כמו ילדה בטנטרום כי לקחו לה את הדובי ולא קנו לה גלידה ומצליחה להאפיל פשוט על כל העבודה המצויינת שעושה שאר הלהקה שמנסה לעשות עוד שיר מצויין כרגיל. ב-Matricide 8.21 נשמע שהלהקה כבר איבדה את זה. מרוב רצון לעשות משהו חדש ולשלב אותו עם הישן השיר הזה נשמע כמו גרסה שלהם לשיר של אוונסנס ועוד 4 שירים אחרים של להקות אחרות. שיר שלא מתחבר עם עצמו ועם האלבום ואני לא מצליח להבין את המחשבה מאחוריו חוץ מ"ניסינו לגוון וזה לא עבד לנו".

מודה שעד כה לא היה לי קל עם האלבום ואז הגיע Per Aspera ad Astra כדי להציל את היום. לא יודע למה אבל משום מה הלהקה ריכזה לשיר אחד את כל מה שטוב בה ובאלמנטים של האלבום הזה. הכל בשיר הזה עובד, הכל בנוי נכון, זה השיר לו ייחלנו ופיללנו בעד הלחיצה על "פליי". אחריו Till Death Do Us Part מפנה לגמרי את המקום לסולנית בשיר שהוא בלדת מטאל איטית שמרגישה לא הכי קשורה למה שהלהקה עושה אבל אם לשפוט את השיר בפני עצמו בלבד? אחלה של שיר. אפשר היה לשים אותו באמצע האלבום אולי כדי להחיות אותו קצת ולא לחכות איתו לסוף.

כמו שהוא מתחיל, השיר נחתם עם רצועה הנושאת את שמו ומהווה סיום נאות לאלבום. אז נסכם עם השאלה הדי קבועה שלי – אם זה היה האלבום הראשון שאי פעם הייתי שומע מהלהקה, האם הייתי רוצה לשמוע עוד? התשובה היא כן. בחלקים נרחבים ממנו האלבום מצויין, מבוצע ברמה הגבוהה ביותר הן טכנית והן מוזיקלית. מצד שני הוא סובל מנסיונות שיש ללהקה בשנים האחרונות להיות מקוריים בשילובים לא קשורים, בעיקר עם אלמנטים של פופ, עבודת ווקאלס שלעיתים מרוב רצון לעשות משהו אחר יוצאת די מציקה ושטיקית ומעל הכל הפריעה לי הסולנית, שחצי אלבום נשמעה מעולה וחצי אלבום עיצבנה אותי ממש.