Slipknot – The End, So Far

"אין כמו דרמה טובה כדי לשווק אלבום" – זה מה שאמר Corey Taylor, סולן להקת Slipknot, לאחר שנחשף שם האלבום השביעי של הלהקה והכניס את המעריצים לפאניקה. גם אחרי שהאלבום יצא, הוא הביא איתו דעות שנעות בין הגדרתו כאלבום מבריק וגאוני, דרך מאזינים שהיו מאוד אדישים אליו ועד אנשים מבולבלים שלא הצליחו להתחבר אליו כלל. ללא קשר לאיפה כל אחד מאיתנו נמצא בסקלת הדעות על האלבום, סליפנוט שוב מוכיחים שהיא להקה שרוצים לדבר עליה.

הסיבה לשם הדרמטי לאלבום הוא ההחלטה של הלהקה לעזוב את Roadrunner Records, הלייבל שמלווה אותם מהאלבום הראשון שלהם שיצא אי שם ב- 1999, ולהמשיך בדרך עצמאית. ישנם דיבורים על כך שסליפנוט יפסיקו להוציא אלבומים, וישחררו רק סינגלים. בתור חובבת האזנה לאלבומים ברצף אני מקווה שזה לא נכון. אבל מה שלא יקרה, סליפנוט היא אחת מלהקות המטאל האהובות עליי, והם לא מפסיקים לסקרן אותי.

האלבום נפתח עם פתיחה רגועה (כמו שאפשר לשמוע במספר אלבומים שלהם), שמובילה לשיר Adderall. השיר הזה נשמע כאילו לקוח מתוך אלבום של להקת הרוק Radiohead, שהיא במקרה להקת הרוק האהובה עליי, אז עם כל הרצון שלי לצרחות וריפים עצבניים באוזניים, בלתי נמנע עבורי להתמסר לשיר הזה, ולתהות האם כל להקות הנו מטאל נשמעות כמו Radiohead תחת השפעת כדורים פסיכיאטריים.

לאחר הפתיח מגיע רצף הסינגלים שיצאו מהאלבום (לא בסדר יציאתם). בכל אלבום של הלהקה יש לפחות שיר אחד שנשמע מאוד "המנוני", והפעם זה השיר The Dying Song (Time to Sing) שמקבל את התואר הזה. קשה להאזין לו מבלי לדמיין קהל ענק שר אותו. יש באלבום מספר שירים עם קולות רקע, כמו Warranty, שגורמים להם להישמע "המנוניים", אבל אני בספק שהלהקה תבצע בהופעות שירים מעבר לסינגלים שיצאו מהאלבום.

השיר השלישי באלבום הוא The Chapeltown Rag, שהיה הסינגל הראשון ששוחרר. יש לשיר הזה פתיח שמאוד מזכיר את השירים הישנים יותר של הלהקה, ועדיין, עם כמה שציפיתי לו בהתרגשות, הוא פחות ריגש אותי כאשר יצא. הפתיע אותי לגלות שברגע ששמעתי אותו ברצף של האלבום הוא התחבר בצורה מושלמת, וזה מוביל אותי לדבר שהכי אהבתי באלבום הזה והוא שלדעתי זה האלבום הכי מגובש של הלהקה מאז אלבומם השלישי Slipknot Vol. 3: The Subliminal Verses. האלבום לא נשמע כמו מקבץ שירים רנדומאלי, אלא כמו אלבום, כזה שצריכים להאזין לו ברצף. הבעיה היא, שלא כל השירים באלבום מייצרים מספיק עניין כדי לגרום למאזין לחזור אליהם בנפרד.

השיר הרביעי באלבום, Yen, שיצא כסינגל, הוא מסוג בלדות המטאל המעולות ש Slipknot יודעים לעשות כל כך טוב. זו לא הבלדה היחידה באלבום, אבל לדעתי היא בהחלט מנצחת בתור הבלדה הכי חזקה בו. בלדה מעניינת נוספת היא השיר שסוגר את האלבום, Finale, שנשמע כמו סגירת מעגל מוזיקאלית עם השיר שפותח אותו. אם האלבום הזה "סוגר" תקופה מוזיקאלית עבור הלהקה, אז בטקסט של השיר הם מספרים על איך למרות כל הקשיים שהם עברו כלהקה, אלו החיים שלהם, והם כאן כדי להישאר.

תואר "הפתעת האלבום" הולך לשיר Acidic. השיר הזה מפתיע בסאונד הבלוזי האפל שלו. נו-מטאל הוא ז'אנר שידוע בתור ז'אנר רחוק מבסיס הבלוז שקיים ברוב ז'אנרי הרוק והמטאל, ומאוד מפתיע לשמוע שיר כזה אצל אחת מלהקות הנו-מטאל הגדולות. אנחנו נמצאים בתקופה שבה להקות צעירות משלבות סגנונות שונים, ויש תחושה שהמטאל המודרני מאוד מכוון לעשות כאוס בהגדרות מוזיקאליות, והשיר הזה עושה את זה בצורה מושלמת.

אני יכולה להבין את האנשים שמתקשים להתחבר לאלבום הזה, שהוא האלבום המלודי ביותר שהלהקה שחררה עד עכשיו. המעריצים מתגעגעים לאגרסיות של האלבומים הראשונים של הלהקה, דבר שקורה כמעט עם כל להקה שבוחרת להתפתח לסגנון מלודי יותר. התפתחות לכיוון מוזיקאלי פחות אגרסיבי די נפוצה אצל להקות מטאל, עם ההתבגרות של חברי הלהקה, וגם אם המעריצים מסרבים להתחבר לזה, מדובר בדבר טבעי לחלוטין. האלבום הזה לא מתקרב לאגרסיות של האלבומים הראשונים, ואין באלבום הזה אף שיר שמשתווה לשירים כמו Unsainted הענק מהאלבום הקודם, אבל האלבום הזה הוא Slipknot בכל צליל שבוקע ממנו ובכל מילה שיוצאת מגרונו של קורי טיילור, והוא משאיר אותי סקרנית לגבי מה עוד נשמע מהלהקה המטורפת הזו.