Holy Shit – אוסף מטאל ישראלי

31/01/03
כתב/ת:

כעת בחרתי לסקור ללא ציון וללא ביקורת את האוסף "הולי שיט" של "לאסט גאספ רקורדס" השואף, ובצדק, לייצג את הסצינה הישראלית של ההבי-מטאל ושלוחותיו. מי שקרא את הכתבה על רוק כבד ישראלי ששיחררתי לא מכבר יוכל לומר בקלות שהסצינה כעת עומדת איתנה ועל זוג רגליה הצבריות מכוסות השערות.

אני ארצה לעמוד קודם על כל ההפקה ועל האלבום בכלליותו לפני שבכלל אגש לבחון את תוכנו המוזיקלי. קודם כל העיצוב הגרפי ברמה שלא נראתה כדוגמתה בארץ לאלבום מטאל, ונדמה לי שגם מר טרוויס סמית, אשר עיצב את פנים אלבומם של "סאבסטנס פור גוד" ואת עטיפת "סליפלס" העגמומיים והשלווים יכול להחוויר פניו מבושה על העיצוב המדהים של ניר גוטיירמן אשר ידו הוכחה על העליונה ביכולתו לעצב את קונספט היצוגיות של הסצינה הישראלית בגישה הפוכה משנקבעה עד כה.

אנשים מבחוץ שזכו לבחון את האוספים הישראלים הקודמים לא יצפו לשינוי תדמית של סצינה כה קיצוני. החל מ "אנהולי בנדס פרום ד'ה הולי לנד" שיצא ב93- וייצג בגאון את מובילי המטאל בארץ דאז, דרך "דמונס אוף ג'רוזאלם" האפל שסימן את עליית הבלאק מטאל, בל נשכח כמובן גם את ה"ישראהלר" משנת 1996 שייצג את שאריות גדולת הסצינה הקודמת של "סאלם", "אורפנד לנד" ושתי הבטחות בודדות ("בטרייר" ו"יומן סקטור").
ייצוג צנוע של רוק אלטרנטיבי בכלל ולא בפרט לרוק כבד היה בידי "כאוס פרודקשן" להקים בשלהי 2001-2002, עם מיטב להקות אלטרנטיביות, והאוסף מחולק בחציו לפאנק, פוסט-גראנג' וניו-מטאל מאידך, ומצד שני ביקרו בו להקות כמו "דיסטורטד", "סיטרא", "עזאזל", "ספון אוף איבל", "הלפייר", "מגידו", "ראטל סנייק" ו"ערפל".
כעת נראה האוסף שונה לגמרי. להבדיל מאוספים רשמיים (להבדיל מ"זו ארצנו?" של "כאוס פרודקשן") "סאלם" לא מופיעים באוסף, וגם חסרונם של "אורפנד לנד" אשר שבו בקאמבק מסחרר בממש סיומת 2001 מורגש. מי הן נסיכות המטאל ? וובכן – שלושת הלהקות – "להבות", "איטרנל גריי" ו"נייל ווית'ין" הן שלוש הלהקות החלוצות שהקליטו אלבום מטאל בחו"ל ומקורן בארץ, ולמרות שאין להן את הדיסקוגרפיה של "סאלם" או הכבוד העצום הנרכש ל"אורפנד לנד" – הן בהחלט מהוות אליטה, וזה בא לידי ביטוי בכך שרק שלושת הלהקות האלה יכולות למשוך מספיק קהל כדי להיות "הד-ליינרים" בערב מטאל ללא הטלת ספק מצד הקהל, כי הן הרוויחו את לחמן בזיעת אפיהם ובמלוא ממונם.

אך מה שכן יש לנו זה מגוון מכובד של להקות ישראליות בעלות אישיות ואופי מוזיקלי שלא יכלנו להבדיל בו באוספים קודמים. העיצוב הגרוטסקי של תשלובות פיסות מהמציאות הישראלית רק בתוספת ארוחת תולעים (ומי לא שם לב כמובן לחייל הבודק את תעודותיו של בן מיעוטים או [יותר הגיוני] פלשתינאי המצמיד ידיו לקיר – תמונה קרה בעלת ביקורת אך ללא עמדה) מוסיף רבות לתדמית החדשה של הסצינה אשר בחרה להיות פחות יומרנית, פחות "אפלה וקשוחה" כמו כל מני גיבובים רפים כ"להקות טמאות מארץ קדושה" ו"שדי ירושלים" או אנרכיסטית כ"זו ארצנו?" אלא מביעה אמת אחרת מצידה – חרא קדוש – על משקל הביטוי הפופולארי כמובן – על הזלזול ועל ההבטחה הנסתרת של המוזיקה הגועלית כביכול שהאוסף טומן בתוכו.

1. להבות – "זחל / אומת רפאים"

האלבום נפתח בפעימות קצובות ואלקטרוניות, להבדיל מכל שיר מטאל אחר, בעלות צליל אינדוסטראלי, אשר נדמה כאילו בונות הן קצב מוגדר אך אשליה זו מתנפצת במהרה כאשר צמד השירים המחוברים "קאטרפילר / גוסטניישן" של "להבות". ריפים כבדים ומדושנים בחומת הדיסטורשן שהופקה ב"סאונדלאב" האולפן השבדי (בו "נייל" הקליטו את אלבומם האחרון למשל) איטיים ומסורבלים משהו על תיפוף תזזיתי ומהיר כמקלע, אשר נודם אחר קליימקס של סטייה מזוכיסטית של מוזיקה, ולצליל נהמות הגיטרה הנודמות נשמעות המלים המפורסמות מתוך הסרט "אפוקליפסה עכשיו" –
They told us that they have gone…Totally insane!

ואז נפתח "גוסטניישן" הבומבסטי. התיפוף של ניר דולינר מהיר ומדויק כמטרונום, מזכיר לפרקים את "משוגע" בתחילת דרכם ולצד אחר את "קריפטופסי" הבלתי-תאמן, רווי יכולת טכנית מדהימה, מהירות דאבלים מלחיצה, בלאסט ביטס שלוחי רסן וגריינדים חדים כקאטאנה. ניר "אחשלו" וגל כצמד הגיטריסטים העמיסו את הגיטרות שלהם לפחות פעמיים על צלילי השיר הזה שנשמע עמוס, פסיכוטי ומהווה התגלמות של סאדו-מזוכיזם של צלילי דת' מטאל, המענישות את המאזין, מגובות בבס עם האוברדרייב של חיים הרשע ושאגותיו השטניות של מולך הסולן, שנדמה בתמונת הלהקה כשד חופשי מן הגהנום.
השיר בונה לעצמו מבנה מסודר ומגיע לשיא מסוים אשר משאיר שנייה לנשימה לפני שהשיר השני באוסף מתחיל.

2. נייל ווית'ין – "לדמם לנצח"

"בליד פורבר" של "נייל ווית'ין" ממשיך ללא השתאות מיותרת את השיר הראשון, בגישה שונה בהרבה מההתפרצויות המטורפות והעמוסות של להבות שלא ניתן להגדירן אחרת מלבד "ברוטאל דת' מטאל על מהותו". הסאונד המלוכלך של הגיטרות מתן ואלכס נכנס בשינוי סגנון מלוטש, הישר מתוך אולפני "ספיידר" שבגרמניה, בהם הקליטו גדולים בהרבה מנייל ווית'ין הצעירים (קריאטור, סודום, פסטילנס ועוד רבות וטובות). גם כאן חיים הרשע מהווה את יחידת הבס, אך הפעם הוא נשמע שלוו יותר, פחות אחוז עווית ונשען יחד עם ניר נקב המתופף המלכותי שהגיע להקלטות האלבום הישר מ"סאלם". השיר נשמע כשילוב בין הדת' השבדי המלודי של אט-ד'ה-גייטס בשני אלבומיהם האחרונים, קצת מזכיר סוילוורק ואין-פליימז או ד'ה-האנטד, אך גם מחזיק רבות מההשפעה החזקה של ת'ראש-מטאל על המוזיקה. בסאונד לבדו יש הרבה מהצלילים והניואנסים המסורתיים לת'ראש – כמו ברייקים וקטעים גרובים המרימים מעלה את השיר במקומות הנכונים- וכמו כן גם שירה מרובה של ישי שוורץ, שנשמע טוב מתמיד פה, בעל אישיות ואופי משלו- שילוב בין אט ד'ה גייטס לקריאטור (איזה פלא) מגובה על ידי מר מיולה, סולן אסאסין הותיקה שהחליטה להתאחד השנה.
השיר עצמו קצר יותר מ3- דקות, נטול סולו אך בכל זאת בעל מגע ת'ראשי חזק. נראה ש"נייל ווית'ין" מצאו את הצד המשלים של "ד'ה האנטד" אשר טענו לחבר בגשר בין דת' מלודי לבין ת'ראש מטאל- אך במקום לקחת את החלקים הנכונים מן הדת' המלודי (הלחן הכובש, המלודיות המרהיבות וההרמוניה של הגיטרות) ולשלבם בת'ראש כפי שנייל ווית'ין עשו ושימרו למעשה את המבנה הקבוע של שיר דת' מלודי בתוך תבנית ת'ראש – עם הסאונד, הסגנון, האנרגיה והקצביות- עשו האחים השבדים ד'ה האנטד את הלא נכון ולקחו מספר נוסחאות מהת'ראש כמו ריפים חזקים ושירה ניחרת ועירבבו אותם במקום לא להם בסאונד הנקי והמצוחצח של הדת' המלודי. נייל ווית'ין משלימים כעת נכונה את המונח "דת' מלודי / ת'ראש מטאל".

3. איטרנל גריי – "קטני האמונה מתים"

אחרי הסחרור המהיר והאגרסיבי של "נייל ווית'ין" נותר האקו של הפריטה האחרונה מהדהד בראש כאשר הרמוניה אוריינטאלית נקייה נשמעת בחוזקה מהרמקולים / אוזניות. הנעימה המוכרת היטב של "איטרנל גריי", נסיכת המטאל האחרונה (או שמא הראשונה ?) "ד'ה אנביליברס דיי" מזוהה היטב גם כאשר משתנה הגיטרה הנעימה ברוח קודרת משהו לכדי ריף דת' מטאל איטי וכבד, אשר גם מתחלף להתפרצות דאבלים מהירה מצד ערן אסיאס (אשר מוחלף כיום על ידי רועי חן, לנצח יזכר כ"ילד פלא"). דואט הגיטרות המרשים של אייל גלוטמן ודורי בר אור כובש את המאזין בדת' מטאל לא ברוטאלי ולא מלודי כשל שתי הקודמות אלא שקול ומחושב, כל פריטה שם נשמעת בבירור, כל נגיחת פדאל בתוף הבס או מקל בסנייר ומצילה בזכות להפקה המופתית שנעשתה באולפני "ד'ה אביס" שבשבדיה. הנגינה הרצופה מזכירה לעתים את רוטינג קרייסט וקצת את דת' בריפים היותר איטיים אך בכלליות נשמעת הלהקה כיורשתה של "מורביד אנג'ל" וזאת לא באמצעות ריפ-אוף כשל אנג'לקורפס, אלא תפיסה שונה, ישראלית ומוזיקלית אחרת על הדת' מטאל הכבד והכמו-מסורבל.
השיר עצמו הוא בהחלט פיסה יצירתית מוצלחת במיוחד, כפי שכבר נאמר על ידי עשרות מגזיני-רשת בחו"ל אשר שמו עיניהם על האלבום של "איטרנל גריי".
הוא משתנה ומתעוות בתצורות רבות שמתחלפות במטאמורפוזה כזו או אחרת- אך בכלליות דת' מטאל רווי-טכניקה (משום המבנה המסודר של השיר, למרות ריבוי הריפים המשתנים שלו- קשה לי להשוות אותו לשירי מטאל טכני כשל סיניק או ת'אורי אין פרקטיס המבולגנים יותר לשמיעה) ונעים מאד לשמיעה על ידי חובב הז'אנר הרבים.

4. דיקייד סול – "מביא התקווה"

"דיקייד סול" כבר הספיקו להתפרק מאז יצא האוסף, וגם קצת לפני, אך השיר הקצרצר שלהם מהווה חלק מהותי לדעתי באוסף. להקה שאם תתחבר בחזרה בקלות תסתמן כסופר-גרופ (בערך כמו ש"בטרייר" הורכבה מישי שוורץ מ"נייל ווית'ין" ו"איטרנל גריי" המקוריים כנגנים) כעת שאילן המתופף ואריאל הגיטריסט מחליפים מקומות רבים אך בעיקר שומרים נאמנות כעת ל"הרצוג" כלהקת המשך ל"דיקייד סול" בעוד חלק נותר מהנגנים לוקחים חלק ב"סקין קלוק" שעודם אלמונים.
"דיקייד סול" קמו בסוף שנות ה90- כדי למצוא את החיבור הישראלי של הדת' מטאל הברוטאלי החדשה, כאשר לוקחים מן הגרוב של הניו-סקול ת'ראש (בעיקר פנתרה) ומוסיפים לדת' מטאל מהיר וקיצוני כשל הברוטאל דת' מטאל של ניו יורק או אנגליה. התוצאה האמריקאית של הנוסחה הזאת היא "דיינג פטוס" ולהקות אחרות שלוקחות חלק בגל הזה הן "נייל", "איל-דיספוסד" ו"מיתראס".
הסדר המוגדר שהיה ל"דיקייד סול" במוזיקה מאד הזכיר מבנה קלאסי של שירי ת'ראש מטאל אבל האגרסיביות הייתה כמובן שייכת לדת' מטאל הקיצוני יותר.
בשיר הזה, "מביא התקווה", "דיקייד סול" מגיעים לשיא דרגת תמצית המוזיקה שלהם בקטע של דקה וחצי (!), שיש בו מהכל : ריפים וגריינדים מהירים כרכבת בוערת, קטעי גרוב פנתראים, סולואים טכנים מעט נאו-קלאסים, מבנה משתנה וכאוטי, קטע סלאדג' וכמובן שאגות נמוכות וצווחות גבוהות כיאה לאדון-גרון איתן בכבודו ובעצמו. החסרון העיקרי של "דיקייד סול" שבהחלט נשמעים יותר ברברים משלוש הלהקות הקודמות, הוא ההפקה. גם אם ההפקה היא מן הטובות בארץ ללהקות צעירות- ולדעתי היא לוקה בחסר בכל מקרה, היא נשמעת חיוורת במיוחד יחסית לשלושת הלהקות הקודמות שהקליטו בגרמניה ובשבדיה. כך או כך, השיר הקצרצר הזה בהחלט מהווה מן מהות קטנה של האוסף- ההשענות על הדת' מטאל ולא על בלאק מטאל ודום מטאל שידועים כז'אנרים הרבה יותר "אווירתיים" שמשרים אולי אווירה רומנטית או כמו-גותית, כאן המלודיה מבוטלת והאווירה היא תוהו ובוהו- ההתייחסות למוזיקה כאל מלאכה מלוכלכת שנעשית כסטייה חולנית שרק מביני עניין יוכלו לאהוב, והמטרה שלה היא להיות שנואה על הציבור ואהובה על ידי מעטים, והיא הדוגמה הקורופופילית בערך לבחירת השם הזה שאולי נתפס כמזלזל ופוגע מבחוץ, אך מתוך הסצינה כבר מדובר במחמאה – הולי שיט.

5. ברתלומיוס נייט – "השרדות החזקים"

בעוד "דייקייד סול" -למרות שסגרו את הבאסטה- מייצגים את רוח הסצינה הישראלית העכשווית בדת' מטאל, ברתלומיוס נייט- למרות היותם בלאק מטאל לכל דבר- מייצגים גם הם גישה מודרנית של ישראל 2003.
השיר נפתח בקטע אווירה, אך לא קלידים ענוגים כשל דימו בורג'יר או אווירת יערות כשל סאטיריקון- אלא צווחות ציבוריות כלשהן, וכמה שהנושא לא מקורי – אין מדובר כרגיל בטבח ההמון אלא בתפיסה אחרת, השרדות החזקים.
הלהקה מגיעה בגישה מודרנית בהרבה מרוב להקות הבלאק מטאל אשר נשענות על המלודיות המשעממות והחוזרות על עצמן- ונשמע גם שיש להן מבנה מעניין ואף (חס ושלום בבלאק מטאל) פרוגרסיבי כשל שולומוך או מיוטנט (עד כדי כך הקצנתי). אמנם הגיטרות אינן מציעות הרבה עניין, מצד ר.ש.ר ("רוצחו של רזיאל" או משהו כזה, TKOR באנגלית) וידידו "זעם" (לא, זו לא מפלגה הפעם) הן מספקות את הסחורה במלודיות מקובלות ומסורתיות של בלאק מטאל, מגובות על ידי השירה של "רפאים" הנותן את הטון המרושע בכל התוהו ובוהו המוזיקלי הזה, אך התוספת הסופית והעיקרית של המוזיקה הוא הקלידן רועי, אשר בדרכים כמעט היפנוטיות ופסיכודליות מוסיף אפקטים (ששמעתי את שיר זה לראשונה בקניון הייתי בטוח שזו הפתיחה של הודעת כרוז המכריזה על מבצע) וצלילים דיסונאנסים לשיר, למרות שהוא מנגן בכלי שאמור להוות את האיזון המלודי בין הגיטרות המנסרות למוזיקה המשתרעת. בסה"כ נותנים ברתלומיוס נייט מוזיקה לא סטנדרטית, כאוטית גם היא, שבהחלט לא נכנסת לקלישאות הבלאק מטאל הסטנדרטי, ושומרת עם ארשת מקורית וייצוגית, גם אצל שונא-בלאק-מטאל שכמותי.

6. בצפר – "שטיפה : חזרה"

מה יכל לשבור את הארשת הכה אפלה של ברתלומיוס נייט בצורה הטובה ביותר מלבד "בצפר" המחויכת. להקת הניו-מטאל אולי היחידה בארץ שבהחלט שווה יריקה (או שניים או מלוא גרון) היא מן הלהקות אוהבות המסיבות שבהחלט מעניקים לאוסף הקודר הזה פרצוף דבילי ושובבי לרגע קט אפילו.
בצפר היא להקת המקור של מתן "המניאק" כהן וחיים הרשע, אשר מהווים גם יחידה מובחרת ב"נייל ווית'ין" והם נשמעים במקומם הטבעי עד מאד ב"בצפר".
למתקשי הקריאה והסלנג, "בצפר" זהו פשוט "בית-ספר" באמירה מהירה וחדה, בה ה-ת' וה-ס' מתערבבות לכדי צ'. סמלם הנצחי "זהירות, עובדים בכביש" המייצג על החפירות הבאות מופיע כקישוט ליד הלוגו הדי סתמי שלהם, והשיר, בעל השם הכי פחות קשוח בהיסטוריה של הרוק הכבד הישראלי – "רינס : ריפיט" הוא נעימה מקפיצה וקצבית. התופים של ברמן המתופף נותנים קצב אחיד עם ברייקים נעימים לאוזן והשירה הגרונית של אביטל נשמעת מקצועית ואף משעשעת כאשר הוא מטבל אותה במבטא לא ידוע. הצוואר מתקשה להשאר במקומו לצלילי הגרוב הכובש של ההרכב הקופצני ועטור הרסטות שנשמע כמו שילוב של "סולפליי", "סליפנוט" ו"משין הד" בסמטוחה מעורבבת וצבעונית אחת. השיר עצמו הוא אתנחתא במקום אחרי העומס של מרבית השירים שעברנו עד כה וכמו כן הוא גם מרווח נוח לפני השירים הכבדים הבאים. כמה ש"בצפר" אינם נחשבים על מהותם כלהקת מטאל, הם בהחלט מתאימים לאוסף הזה על סוגי גווניו בצורה מופתית.

7. סווג'ד – "אל תוך צורה"

השיר ללא ספק הכבד ביותר והמבחיל ביותר, כמה שבחילה תוכל להחשב ליתרון, באלבום אוסף זה. הלהקה "סווג'ד" היא מעין הרכב של כמה חברים שבחרו לייצר את המוזיקה המבחילה והגועלית ביותר שתוכל לצאת מגרונם, כליהם וכנראה גם פי-הטבעת שלהם. חברי הלהקה (מתוכם ניתן לזהות שוב את ניר דולינר, מתופף "להבות" אשר מעניק פה התקפות גריינדים מפתיעות באורכן) נראים מצולמים בשירותים כלשהם, שחלקם רוכנים כלפי האסלה מסיבה זו או אחרת. הלוגו המרוח של ההרכב נראה כתוצר ליחה שצבעו הירקרק הזרחני רק ילך וישתבח עם השנים.
השיר עצמו נטול מילים אמיתיות אבל אפוף נהמות ביוביות מצד ירון הסולן אשר מייטיב לגרגר ולבעבע את שפכי ישראל בקולו. אליו מצטרפים גם יאשה הגיטריסט הפסיכוטי ואריאל (שגם חבר ב"הרצוג" והיה חלק חשוב מ"דיקייד סול") ואפילו מולך סולן "להבות" מעניק פה מחרחוריו הטובים ביותר. המוזיקה מזכירה מאד את הגרסה הערסית משהו של דבאורמנט ודיסגורג'ד (כבר לא אכפת לי מאיפה, כנראה סאן-דיאגו).
השיר עצמו קצר וטוב שכך, לא משום שהוא עינוי מוזיקלי בווליום מטורף, אך שמיעתו בקשב מלא באמת מעוררת קרקורי בטן לא ברורים אשר ימריצו את המאזין בסופו של דבר לבקר גם כן בשירותים (כך נשמע שאייל גלוטמן אשר השיר הוקלט באולפנו- שהפך למעצמה- נשמע כאשר מתישהו ניתן להבחין בבירור באסלה בה מורדים המים… אוטנטי).
לבעלי קיבה חזקה ומעיים חזקות עוד יותר.

8. דרד פרום קראבין – "מכונת קטל"

כאשר הד שאגותיהם של סווג'ד נמוג לביוב ממנו הגיע, האוסף עובר את חציו והשיר "סלאוטר משין" של "דרד פרום קראבין" נפתח ברעש זמזומי ומעומעם. הגיטריסטים אלכס ואלכסי (מבלבל, הא ?) מביאים הקדמה שקטה ורדומה ביחד עם יגאל הסולן אשר בוחר להציג את הפתיח בהמהום מילים בקול נקי, מן שירון קטן אשר פותח את השיר אשר במהרה הופך למטח דת' מטאל מקוטע על משקל הארדקור, ואז לובש צורת דת' מלודי בהרמוניה מפתיעה של שני הגיטריסטים, שמזכירה את ד'ה האנטד ואת אבוני טירס. השיר נהיה מהיר יותר ויותר, ולמרות שהגיטרות ממשיכות להאיץ ולנגן צפוף עוד ועוד לא נראה שהמתופף עומד בקצב. השירה הגרונית המדהימה של יגאל בהחלט משאירה את המאזין מרותק, משתנה משירה נוקשה כשל "משין הד" ו"משוגע" אל עבר צווחות גבוהות שלא יביישו גם את "קריידל אוף פילת'", ללא ספק לבחור יש כשרון אימתני.
כאשר עומדים על טיב המילים (ולעתים נתפסים ביטויים גבוהים כמו "היעד הסופי" או "מתפשט כמו אש בשדה קוצים") מוצאים ניגוד גבוה מאד. הפזמון סתמי ("אני מכונת קטל, אני מלך התוהו ובוהו, אני הדרך בה תמות. בום ! ביי ביי…"באנגלית זה איכשהו מתחרז גם). אם הבנתי נכון משמיעה בלבד שאלו המלים, הלהקה צריכה תמריץ לירי דחוף כי בתחום פה השירה מובנת, המלים לוקחות חלק משמעותי, ביחוד אחרי שיר שהוא כלול נטול מילים כמו השיר של "סווג'ד".
בסה"כ מדובר בשיר טוב אשר יש בו עוד כמה פיקשושים שיפתרו עם חיבור הכימיה של הלהקה, אך ממה שגונב לאוזני, הלהקה מצאה את הפסקתה הניצחת כנראה, בעקבות גיוס חברי הלהקה לצה"ל.

9. הרצוג – "לגדום את הפרוצה"

אחת מהלהקות הצעירות המבטיחות ביותר כיום, הרצוג היא להקה-בת של "דיקייד סול" מבחינה מוזיקלית בתחילה, ובסופו של דבר גם מבחינה מעשית, כאשר לוקחים בה שני חברי ההרכב המקורי, אילן ואריאל. מפליא דווקא שהלהקה לא נוצרה מאחד מחבריה של "דיקייד סול" אלא דווקא במוחו הקדחתני של הגיטריסט ערן, אשר חיפש לפרוץ הגבולות של המטאל והמוזיקה של "דיקייד סול" הייתה בהחלט נקודת התחלה טובה. הרצוג נשמעים כמו הרכבי דת' מטאל פסיכים כמו ספאליק קארנג' וקריפטופסי, כמו כן היא שופעת בגרוב ה-כמעט טבעי שהיה בדיקייד סול, שכעת מגיע לידי ביטוי בדת' מטאל האמריקאי מהגל החדש.
השיר עצמו "אמפוטטינג ד'ה הור" הוא דווקא שיר שאינו מייצג את מרבית החומר של ההרכב, אשר נוטה לרוב להרבה פחות סטנדרטי מבחינת דת' מטאל.
השיר נפתח בניסוריו של ערן על הגיטרה באיטיות בו הוא נותן לנעימה ההפכפכה הזאת להתנגן לרקע נאומו של אריאל הסולן (שימו לב – יש שני אריאל בלהקה) ואז כובש הריף הראשי את המוזיקה. גרוב איטי ומסורבל מניע את השיר קדימה עד להתפרצות גריינד מהירה במיוחד, ואחרי לובש השיר גרוב אחר. הרעיון הכללי מזכיר מאד את "דיקייד סול" אך נעשה בצורה קיצונית יותר, ללא קשר ומבנה ברורים, ללא חוקים ובמחשבה פרועה בלבד. השיר רווה גם שבירה פתאומית בה נשמעים קולות הרמונים נקיים ששוב משתנים לפרעות הברוטאל והגריינד.
השיר מסתיים בפריטה ענוגה על גיטרה נקייה אך שיא השיר המגיע בסיומו שנקטע באיבו כנראה כמו איבריה של אותה נערת ליווי אותה מבתר הדובר במהלך השיר.

10. אראלו – "הדתות מתות"

את אראלו קשה לסווג. יש האומרים שהמוזיקה שלו היא קיצונית וחסרת רחמים, כאילו גלגול מודרני ועדכני למייהם או סלייר, משלב בלאק מטאל קיצוני עם ת'ראש מטאל שטני כשל ונום וקלטיק פרוסט, אך למעשה- התשלובת של בלאק מטאל, ת'ראש מטאל ומוזיקה מסופוטמית (ים-תיכונית, כמה שזה נוגע לידע הבור כותב המאמר הזה). ניר נקב, אשר תופף באלבום אוסף זה גם ב"נייל ווית'ין" וכדרך קבע מתופף ב"סאלם" מעניק פה תופים מקוריים, עם אלמנטים רבים מהווי התרבות האוריינטלית, אך להבדיל מאורפנד לנד- שבה מגיעה המוזיקה האוריינטלית כשתי וערב עם המטאל, פה מתנגשים הסגנונות ראש בראש ליצירת דיסונאנס לפי דעתי, אשר מחמיץ את מטרתו.
הבלאק מטאל של אראלו באלבומו השני, שממנו נלקח השיר, נשמע איטי יותר, מתון יותר, וייתכן שזה לטובה, כי אין אנו רוצים בחיקוי מוחלט של "אבסו" או "מלכאש", אך גם עכשיו, כאשר אראלו נשמעים אחידים מתמיד, מגובשים ובעלי מוזיקה מחוברת עם כימיה ברורה בין הנגנים (שלהוציא את המתופף – מדובר במוטי "בוצ'רד" בעצמו בלבד), אך בכל זאת אין הדבר עונה על הטעם שלי, ומן המסתבר אני לא לבד, גם במקומות אחרים ברחבי הרשת יהנהנו להסכמה שאראלו מגיע למיצוי עצמי מהר מאד. הקונספט המוזיקלי המעניין שמניע את אראלו כאידיאולוגיה אמנם טוב ויפה, אך לרבים ממבקרי המוזיקה לא מזיז להם את קצה שערות האף, והם מביטים בדבר בזלזול. נכון שאראלו דנים בנושאים מטאפוריים המיוחסים למצב בארץ, למלחמת העמים בין יהודים לערבים – בה כל אחד הוא שטן לאחר וכל המשתמע מכך, האידיאולוגיה של אראלו נשמעת מבולבלת כאשר מצד אחד הוא מציע להמית את כל הדתות כפי שנאמר בכותרת השיר, ואף בכל האלבום הקודם שלו "המלחמה על הכותל המערבי", אך באלבום החדש הוא מקבל קונספט אוהד-יהודים במלחמה נגד-כל-הדתות שלו. האם הוא באמת מוסר שהעם היהודי הוא השטן ? "בלתי מספיק" בדיפלומטיה. אך אם אראלו לא עוסקת בדיפלומטיה, באמירה פוליטית מסוימת- מדוע הוא דש בה כל כך הרבה ?
חבל שהמילים הן חלק חשוב מהקונספט המניע את אראלו ולצערנו גם עוצר אותו מלהתקדם. מבחינה מוזיקלית אין הרבה מה לחדש- שילוב של בלאק מטאל על ריפים של ת'ראש מטאל יבש בשילוב עם תיפוף מקורי רק לז'אנר, למרות שראינו ב"אורפנד לנד" ו"סאלם" דוגמאות טובות בהרבה מכך. לאוהבי הז'אנר – בלבד.
ייזקף לזכותם של אראלו שההתגברות לקראת סיום השיר בו פורצים הדרבוקות במה שנשמע באמת כחפלה מאושרת המגובה בדיסטורשן מכל הכיוונים ואמירות שלי אישית הן ריקות ממסר, מקבל גוון מוזיקלי מעניין. רק חבל שהשיר נמשך 6 דקות ולא 3 וחצי. אני מקווה שהחומר אינו מייצג את כל הקריירה של אראלו ושלהבא מחכה לנו דברים מעניינים ומסקרנים יותר מהצפוי מראש. השיר נשמע כאילו הוא שייך לתקופה אחרת בסצינה ישראלית והוא שכח להתקדם איתה.

11. עבד – "חרמש מכני"

אני אהיה מוכרח להצטנע פה, משום שאין זה הוגן שאכתוב על חלקי באוסף הזה, אך אוכל לומר שההקלטות נעשו בכיף ואייל גלוטמן (איטרנל גריי) ביחד עם מאור אפלבוים (סליפלס, וולצ'רס) עבדו באופן הכי מקצועי שיש כדי להניב את התוצר הזה ביחד איתי ועם חברי הלהקה שלי. השם "עבד" אמנם נשמע תמוה ללהקת ת'ראש / דת' מטאל עם גוון טכני, אך ליד "הרצוג" הוא בחברה טובה. המחמאות שכן נאמרו על השיר הזה (לעומת כמה ביקורות מאד לא נעימות אשר טוענות שאני שר כמו בחורה גוססת) אומרות שהוא מזכיר את דת' (בתקופת סימבוליק ו-יומן) שפנו לנגן קצת ת'ראש מטאל וזו התוצאה.
השיר עוסק בתוכנו על התנוונות האדם ושעבודו המטפורי (ואולי האמיתי לכל דבר ?) לתלות במכונה. חסל סדר מוזיקה פיקטיבית.

12. סיטרא – "…לא עוד"

ישר עם דעיכת השאגה האחרונה (חיחי, שלי, חיחי) בשיר של "עבד", מתחילה הנעימה המוכרת של "נוורמור" של "סיטרא". למה מוכרת אני אומר ? מכיוון שלכל בית ישראל יש את זה כבר על מחשבו בפורמט מפ3, או שלפחות הוא כבר שם ידו על הדמו, או העתק האוסף "זו ארצנו?" בו גם שם נמצא השיר, או שפשוט הוא חשב שזהו שיר נסתר באחד מהאלבומים של קריידל אוף פילת'.
השיר מתחיל בריף מלודי לא רציף כפי שהאוזן מטעה לחשוב בשמיעה ראשונה, ומשתנה אחר כך לנעימות נקיות ונגינת פסנתר (או סתם קלידים) אשר שוב לובשת צורת שיר מטאל בהרמוניית גיטרות המזכירה את אופת' או אנתמה.
השירה בשיר העוסק באהבה הבלתי פוסקת של הדובר לחברתו מחולקת לשני חלקים עיקרים- המשפטים הנקיים המבוצעים בסגנון ובמלודיה המזכירה את "אורפנד לנד", בעוד שהשירה הגרונית, הגראול המחרחר מזכיר את סצינת הדת' המלודי של שבדיה.
הסולואים מלאי רגש, המוזיקה סוחפת, הקלידים בהחלט במקומם ועבודת התופים מרהיבה שלא במהירות – אלא במעברים מסובכים ועם זאת נעימים לאוזן. עבודת אומנות הנצחית של סיטרא, למרות הסגנון היחודי שיש בו מן הדום-מטאל, הרבה מן הדת' מטאל המלודי והבלאק המלודי- סיטרא מוצאת עצמה בעלת סגנון משלה ללא הגדרה רחבה או צרה מלבד "מטאל מלודי". השיר עצמו ארוך ובכל זאת סוחף את המאזין ושומר על עניין גבוה כל הדרך. יש לזכור שהשיר הוקלט עוד לפני 5 שנים לפחות, ועבודת המאסטרינג שעשה אייל גלוטמן ליצירה היא מצוינת. למרות שאת השיר שמענו כבר עשרות פעמים, הוא לא נמאס כמעט אף פעם והוא בהחלט אנדוקטה המייצגת את ישראל בשנת 2002-2003. רק חסר שישימו אותו כמוזיקת מועדונים.

13. עזאזל – "רכב אל האופק"

בעוד ש"סיטרא" ניתנים להגדרה מאד אישית, "עזאזל" היא להקת הבלאק מטאל הותיקה ביותר בארץ (אף הייתה בישראהלר המקורי) שמוגדרת כבלאק מטאל. כעת מחוזקת ברית'ם סקשן השייך לארמילוס (לידור ומתן) מוביל אסף עינב את "עזאזל" אל תוך המילניום השלישי לאחר שכבר אינה נחשבת מהלהקות הגדולות בארץ, וזוכה לקהל מעריצים בסיסי ומצומצם. השיר "רכב אל האופק" נלקח מתוך האלבום שיצא כבר לפני 4 שנים, העונה לאותו שם, ואמנם האלבום אינו גרוע ובעל סטנדרטים סבירים יחסית לבלאק מטאל ישראלי (בהשוואה למשל ל"דלמרוטס קינגדום" אשר הטרידו שלוותנו עם אלבום משלהם באותה תקופה בערך) הוא רחוק מהרמה המקצועית של "ווינטרהורד" או מהמקוריות המעשית של "ברתלומיוס נייט". השיר "רייד טו ד'ה הורייזון" הוא קליט, שבוצע עוד בהרכב הקודם של "עזאזל" (שהקים מאוחר יותר את ההרכב "אמבלייז" – כיום "נייל ווית'ין"), והחלקים הבולטים בו לטובה הוא קטעי הגיטרה האקוסטית בביצוע גיטריסט אורח שבהחלט נשמעים מצוין, ושירת המקהלה הנקייה והדי משעשעת שאסף מבצע בשיאו של השיר. בסה"כ פיסה מוזיקלית שזמנה עבר, אבל יחסית לבלאק מטאל ישראלי באמת מדובר בתקופה שנזנחה ו"עזאזל" יחסית לאותה תקופה הייתה, בואו נאמר, בסדר. העיקר הנוסטלגיה עליה רוכב אסף עינב וממשיך להופיע עם שירים מתקופות קדומות כשנת 1996 מהדמו "אלטאר אוף סנד" ואולי בקרוב נשמע EP בשם "אנות'ר בלאדי ונגנ'ס" שיראה אור ב2003- שבאה אלינו לטובה.

14. טירס אוף איזראפל – "החלום האלוהי"

אולי השיר הכי פחות קשור לאוסף והאווירה שהאוסף משרה, אלה "טירס אוף איזארפל", להקה ששמה לא הושמע עדיין בקול רם, וכוחה עוד לא נבדק מול קהל ישראלי על הבמה. השיר הארוך ביותר שבאוסף (מתקרב לשמונה דקות- וזהו אמור להיות שיר מייצג), השיר נשאר בסופו של האוסף, אולי כי ציפו שאנשים לא יעזרו את הסבלנות לשמוע אותו עד סופו. מה ניתן לומר על ההרכב האלמוני הזה ? שהוא מנגן דום-בלאק מטאל. נשמע מוכר ? נכון. זה מה שאמרו גם על "ספיריטס", על "אנוכיאן קי", על "אינורמיטי" ושאר יושבי ה"ישראהלר". יש בזה מן המסר לא ? להקה שהתעוררה 7 שנים מאוחר מדי. ההפקה נשמעת סבירה אך הכימיה בין חברי הלהקה לא נשמעת מגובשת. השירה אינה זכה והיא צריכה שיפור ניכר על עבודת הקול הנקי והקול המגורגר, אך בסה"כ מדובר בשיר אווירה המיוחס לתפיסת המציאות אחרת מפי הדובר, אולי חזון, אולי סיוט- אך מה שבטוח שהיצירה הזאת, שהיא פרוגרסיבית ומשתנה, ובהחלט יש בה עבודת תופים וקלידים מעניינת- נמרחת קצת מעבר למצופה, והיא הולכת לאיבוד כשיר דום מטאל ממושך ונטול תמצית ברורה, וחבל. אמנם אילו היה השיר הזה ב"ישראהלר" – לבטח היה לוקח שם את התואר הנכסף "השיר הטוב באוסף", אך הסטנדרטים השתנו פלאים מאז 1996 והשיר נשמע לא רלוונטי ומיושן. אולי אלה אשר יש ביניהם זיקה (לא מובנת) לתקופת ה"ישראהלר" יוכלו להנות מהשיר המייצג של "טירס אוף איזראפל", אך עבדכם הנאמן התקשה לעשות כן.

סה"כ: אלבום האוסף "הולי שיט" בהחלט מייצג חולניות חדשה בארץ. הדת' הברוטאלי עולה, כפי שהוא עולה באירופה וביחוד בארה"ב, והבלאק מטאל שוקע אחורנית ודועך (עובדה שפיסת הבלאק הסטנדרטי היחידה היא עוד מ1999-). האוסף הוא הוכחה ניצחת שהדת' מטאל חזר לשלטון, והוא בא בסגנונות רבים ומגוונים, אם זה דת' מטאל מלודי או ברוטאלי, בעל נגיעות ת'ראש או גריינד, החרא הזה לא ייצא מהראש שלכם הרבה זמן.