Hydrogyn – Deadly Passions

בעולם המוזיקה הכללי ולאו דווקא במטאל, הקו המאוד ברור ומובהק אשר חוצה בין ענווה ליומרה נחצה לא פעם ע"י מוזיקאים, לזה אני רגיל ואין לי בעיה אם זה. אגו מנופח הוא סממן דיי נפוץ אצל אמנים ולא ממש מפריע לי. הבעיה אצלי מתחילה ברגע שלוקחים כל דבר לאקסטרים, ככה למשל קשה לי לשמוע מוזיקה קיצונית מידי או "Over-מקוריות" כשמישהו מגיע עם משהו "חדשני", מקליט 5 דקות של תו בודד, מדקלם עליו 2.5 מילים וקורא לזה "אקפירימנטאלי". אז באותה מידה אני מתפתל כשאני שומע מישהו מדבר על המוזיקה שלו כאילו היא מתת האל לכל ייצור עם אוזניים, הדבר המקורי ביותר מאז המצאת ה-iPhone, מספר על מסעותיו וחיפושיו המייגעים אחר הסאונד המושלם והיצירה האולטימטיבית שתשנה את פני העולם לנצח… ובסוף אני שומע את השיר שלו ושוכח באמצע השיר איך הוא התחיל ועל מה דיברנו.

Jeff Westlake, הגיטריסט ו"המוח" מאחורי Hydrogyn מספר ארוכות בעמוד ה-MySpace של ההרכב על ה-blueprints של ההרכב, מסתבר שהיו כאלה: "We wanted something a broad audience could love but also be something special. Something that stood out". ב2004, הוא ו-Jeff Boggs החילו לעבוד על פרויקט יחד, "a new experiment – a compelling modern heavy rock tour de force like no other on the scene – an outfit designed to destroy musical and industry barriers". אחרי תיאור כזה אני כבר חייב לשמוע על מה ההמולה, היות ומעולם לא שמעתי על הלהקה, הגעתי ללא כל דעות ישנות והרבה ראש פתוח, בעיקר הודות לעטיפת האלבום המרשימה עליו מתנוססת תמונה מצוינת של Julie – סולנית ההרכב.

ברם, Deadly Passions, אלבום האולפן השני של ההרכב מקנטאקי, ארה"ב, Hyrdogyn, הוא פשוט היפוכן של כל מילות השבחים שנכתבו (ככל הנראה ע"י חברי הלהקה) באתר שלהם. Hyrdogyn שהספיקו עד כה להקליט אלבום אולפן אחד וכבר לשחרר אלבום Live מביאים לנו אסופה של שירי רוק ספק רוק, מטאל ספק מטאל עם כל השטיקים והטריקים המוכרים בצורה הכי בנאלית שיש, סאונד רע, שירים משעממים וחסרי כל כוח ויכולת לסחוף או להדבק לאוזן ולו לשנייה אחת.

הסאונד של האלבום פשוט רע, הגיטרות משעממות, בריפים מהירים שיש פה ושם בדיסק הן פשוט נשמעות כמו מחית תפוחי אדמה (עם בצל) ולא יותר, בקטעים הקלילים, Power Chords, וכו' הם נשמעות דלילות וחסרות צבע בעליל. הפעמים היחידות שאיכשהו הייתי מסוגל לסלוח לגיטרות היו כאשר היה עליהן Wah-Wah, ופה ושם יש קטעים חביבים על האפקט הזה אבל זו לא חוכמה גדולה. בסולואים, הבאלנס לא טוב, פשוט מיקס רע ולא מבינים כלום, ברוב המקרים נראה כאילו 2 הגיטריסטים עושים תחרות "את מי ישמעו יותר", זה חוזר על עצמו בהרבה מקומות, בעיקר בסולו של "Your Life".

התופים נשמעים כאילו הם לקחו סאונד של 5 מערכות שנמעו להם מגניבות, בחרו תוף מכל מערכת והרכיבו את הסאונד הכללי. את הטמטמים לא שומעים, הסנר מעוך ברקע ברוב השיר אבל העיקר שיש Base Drum דומיננטי ודקיק כמו שנהוג במטאל רק שהוא בכלל לא מתאים לשאר המערכת. גם הביצועים לא ממש מלהיבים וזניחים. הדבר היחידי שנשמע טוב הוא הבאס כלומר הגיטרה באס, בהחלט ניכר שאם יש מישהו בלהקה שיודע לפרש נכון את התפקיד שלו ולקחת אותו למקום טוב במוזיקה, זה הבסיסט Chris Sammons שעושה אחלה עבודה לאורך כל האלבום.

אפילו כאשר חברי הלהקה לוקחים שיר מעניין ועושים לו קאבר הם מאכזבים אותי בביצוע חלש מאוד לשיר "You Oughta Know" של Alanis Morissette, שמוכיח שגם עם גיטרות חשמליות וסולנית צווחנית הם לא מצליחים להתעלות על שיר רוק רך ואלאניס עדיין מצליחה לצקת יותר כוח לשיר שלה. Julie כאילו מנסה יותר מידי להישמע כמו Doro ופחות לשיר באמת ולא שיש לי משהו נגד Doro חלילה, Doro יש רק אחת, כמו אלוקים ויאיר לפיד.

השיר היחידי שמביא איתו אישיות וייחודיות הוא "Over U" שגם זורם טוב, גם מעניין מוזיקאלית ויש לו פזמון חביב, אבל מלבד היציאה המוצלחת הזאת ניכר אצל Hydrogyn חוסר כיוון טוטאלי. אני בטוח שהם עצמם עדיין לא גיבשו דעה מוצקה לגבי הרעיון המוזיקאלי מאחורי ההרכב. שיר אחד שלהם נשמע כמו שיר Nu-Metal, אחר ממש יכול להיכנס למצעד הפזמונים של הרוק המודרני ופתאום ב-"Candles Light Your Face" הם נשמעים לי כמו Evanescence. בעוד שגיוון הוא דבר טוב, גם הסלט הכי מורכב יהפוך לטעם רע בפה אם נכניס לתוכו יותר רכיב אחד יותר מידי. אפילו בתוך השירים חלקים רבים לא מתחברים זה עם זה ונראה כאילו החברים שלנו מג'מג'ים בתקווה שיצא משהו. בשיר "Seroquil" הם ממש איבדו אותי, עוברים מריף כבד ולא רע בכלל למען האמת, פתאום בית יבש כזה, אז Mutes ופזמון הזוי ולא קשור, גם דיי מעצבן אם תשאלו אותי.

לדעתי, אם אני הייתי מקורב ללהקה, הייתי מייעץ להם להתמקד בקו של שירים קלילים יותר כמו "Silent Animation" ו-"Over U" שהזכרתי קודם, אני מרגיש שהם הולכים לאיבוד בניסיונות לא מוצלחים לקחת את המוזיקה שלהם לכיוון המטאל או ה-New Breed. בכלליות ההרגשה שלי אחרי האזנה חוזרת מספר פעמים לאלבום, Hyrdogyn מזכירים לי יותר ויותר להקה של תיכוניסטים צעירים שמתנסים עדיין בכל מה שהם אוהבים לשמוע, הלהקה הזאת של ה"מקובלים" בשכבה שתמיד מופיעים בטקסים ואירועים בבית ספר. כל השכבה מכירה את המילים של השירים שלהם, הבנים בשכבה מאוהבים בזמרת המגניבה וה"שווה" שלהם והבנות על הגיטריסט הקול שעומד על הבמה בפנים קפואות ומנגן את הסולו של הבלדה המרגשת "Shadow". אלבום דיי מיותר שלא רק שלא הולך "להרוס את כל גבולות תעשיית המוזיקה" אלא פשוט התרסק על הגבול בלי להשמיע צליל שיסובב ראש לכיוון.