1. Overture
  2. Something Wicked (Part 1)
  3. Invasion
  4. Motivation of Man
  5. Setian Massacre
  6. A Charge to Keep
  7. Reflections
  8. Ten Thousand Strong
  9. Execution
  10. Order Of The Rose
  11. Cataclysm
  12. The Clouding
  13. Infiltrate And Assimilate
  14. Retribution Through The Ages
  15. Something Wicked (Part 2)
  16. The Domino Decree
  17. Framing Armageddon
  18. When Stars Collide (Born Is He)
  19. The Awakening

עוד בימי קדם אנשים היו טרודים על גורלם, אילו שהיו מעוניינים, היו פותחים את "דפי הזהב" העתיקים תחת "נביאים ומגלי עתידות". לרוב אותם רואי עתידות היו משתמשים במיטב השיטות "החדשניות" בין היתר אם זה על ידי אסטרולוגיה, זריקת עצמות על משטח הספוג בדם ואף עוננות (קריאה בעננים). בשביל האפקט הדרמטי, מרבית הנביאים היו מעלים חזיונות מלאי הרס תחת עננה שחורה.

בזמנים המודרנים של ימינו מרבית מאותם חזיונות מגיחים דווקא מכל אילו השייכים לגילדת "האומנים", אשר בניהם יש מוזיקאים, סופרים, ציירים וכדומה. כמוזיקאי השייך לאסכולת המטאל, Jon Scahffer השנה העלה באוב ופיתח את חיזיון ה-Somethig Wicked אשר הלך אתנו כעשור בתור ניצוץ חסר התעלמות.

אותו ניצוץ, אשר לראשונה הוצג לעולם דרך שלושה שירים באלבום Something Wicked This Way Comes, כיום הוא אור בוהק המתפרש על 2 אלבומים, הראשון מבניהם נקרא Framing Armageddon ואיך שזה נראה, על אף שבנבואה גורל האנושות לא שופע מזל, דווקא Iced Earth נמצאת במקום הרבה יותר טוב ממה שהייתה מאז אלבומה האחרון The Glorious Burden.

לכל אילו שאינם מכירים את Iced Earth, מדובר באחד מהרכבי ההבי \ ספיד מטאל הגדולים שיש – הוקם ב-1985 בארה"ב ורק ב-1990 הוציא את אלבום הבכורה תחת אותו השם. כמו להקות מצליחות כגון Megadeth ו- Gamma Ray, גם כאן יש אדם אחד האוחז במושכות – הכירו את Jon Scahffer, האיש שהקים את הלהקה, כותב את כל החומר ומלחין את המוזיקה שלה. כל החברים האחרים בלהקה נתפסים בעיניו כשכירי חרב המקדשים את המטרה, להוציא יצירות מטאל בלתי נשכחות.

למרות שההרכב החליף יותר נגנים ממה שאני מחליף תחתונים בחודש, עדיין הצליח להוציא שמונה אלבומי אולפן שלא מעט מהם הן קלאסיות בלתי נשכחות, Night Of The Storm Rider האגדי, Dark Saga הידוע ו-Something Wicked This Way Comes, שבלעדיו כנראה ולא היה לנו את האלבום המדובר.

כדי לעשות סקירה על Framing Armageddon חייבים להתייחס לא רק ל-SWTWC אלא גם לאלבום שקדם לו, The Glorious Buren. חששות כבדים קמו בליבם של מעריצי Iced Earth לקראת צאת האלבום, אחת הסיבות לכך נבעה מהעובדה שהאלבום The Glorious Burden נתפס כהאלבום הבינוני ביותר של ההרכב. בעניין זה הדעות מתפצלות לשני פלגים, פלג אחד יאמר ש-Jon Scahffer איבד מעט מהריפים הדוהרים ואגרסיבים שלו, בזמן שפלג שני יצביע על עזיבתו של אחד מסולני העל שיש לעולם המטאל להציע, Matt Barlow, אשר במקומו נכנס Tim "Reaper" Owens, בחור שנתפס בעיני רבים לוואנאבי Rob Halford.

אבל מסתבר שלא תמיד הנבואה מגשימה את עצמה, עברו כ-4 שנים מאז The Glorious Burden והשוני הראשוני שניתן לחזות באלבום הוא קולו של ריפר שנשמע טוב יותר מתמיד וגם מצא את מה שיעמיד אותו בזכות עצמו – לא עוד מתחזה של Halford. נראה כי מבחינת הכתיבה, Jon Scahffer ראה בראש את הקטעים והסגנון שישתלבו יותר טוב לקשת קולותיו וזעקותיו של ריפר. אם נסתכל אחורה אולי נבין גם איפה נפל האלבום הקודם, כיוון שהוא נועד לסגנון השירה של בארלו מאשר של הסולן המחליף.

מבחינה מוזיקאלית כששפר רוצה למכור לנו מוצר, הוא דואג להשאיר עליו את טביעת האצבע שלו – הסאונד, ההפקה וכבדות הגיטרה הן לחלוטין ג'ון שפר, ובקיצור Iced Earth למהדרין. ניתן אפילו לקבל לעיתים תחושת דה ז'ה וו בשירים מסוימים כאילו חזרנו ל-SWTWC מבחינת סאונד הגיטרה והמלודיה. הדבר קורה בעיקר בלא מעט קטעי אינטרו שפוקדים את האלבום. אלה מוסיפים לאווירה המיסטית והאוריינטאלית בעלילה.שפר החליט כנראה להתחרות ב-Manowar על הלהקה שהוציאה אלבום עם מספר רב ביותר של קטעי אינטרו לשנת 2007, מעניין מה הפרס?

בהמשך לבסיס המוזיקלי של האלבום, רבים מהמטאליסטים צמאי העוצמה והמהירות טיפה יתאכזבו מכוון שהאלבום ברובו נוטה לזוז ב-Mid פייס. אמנם הטון המוזיקאלי המרכזי באלבום נוטה למלודיות של ריפים כבדים ואיטיים, המעבירים תחושות משולבות בין פנטזיה אפלה לבין סיפור אפי מלנכולי, אך ישנם גם שירים מהירים חזקים ודוהרים, וכשהם מכים הם מכים בחוזקה.

שירים כמו "Something Wicked Part 1" ,"Ten Thousand Strong" ו-"Framing Armageddon", בהם הגיטרות והתופים משחררים יחדיו כעס קוסמי הבלתי ניתן לריסון, אלה בוודאי לא ישאירו אתכם אדישים לנוח ההתפרצויות הווקאליות מרעידות השחקים שנזרקות עלינו, וכל זה יחד עם פזמונים קליטים שמוצאים את דרכם בחזרה לראשי כאשר הדיסק לא מתנגן.

בדרך כלל נהוג לחשוב כי רק השירים הכסאחיסטים הם אלו שנועדו לשלהב את הקהל יחדיו, אך Iced Earth חוזרים על ההצלחה של שירים נוסח "Melancholy" ו-"Watching Over Me" ולאורך מרבית האלבום גם השירים האיטיים יותר מעבירים דרישה של שירה מאוחדת בצוותא. נראה כי הייתה כאן מחשבה מכוונת לעשות את הפזמונים קליטים וכיפים לצורך הופעות. ביחס לאותם שירים דורסניים הבולטים מעל פני השטח, חלק מהשירים האיטיים באלבום לא עומדים בזכות עצמם – יותר קל לזכור אותם כחלק מהתמונה השלמה וכחלק משמיעה רצופה של האלבום.

שיר בולט במיוחד הוא "The Clouding", אשר בחציו הראשון הוא בלדה דכאונית שמצליחה להעביר בי צמרמורות מפעם לפעם ומביעה את העצב, רגש הבדידות והחיפוש אחר תשובות, דבר שכל בן אדם חווה בחייו. עוד רובד שמייחד את החלק הראשון הוא הקו המוזיקאלי בו שפר משתמש, מן התכה מלנכולית בין בלדת Iced Earth ממוצעת לבין גיטרות בעלות טעם פינק פלויידי מדוכדך. החלק השני של השיר מפוצץ בגיטרות וכאן יש את רחשי ליבם של אילו הקוראים להחריב את המין האנושי.

דבר שישאיר אתכם מרותקים הוא הסיפור עצמו – שפר נותן לנו להבין מאיפה באה השנאה למין האנושי. בטרילוגיה המקורית. נוסף על כך דואג להטיל ספק בממסדים המרכזיים של חיי האדם, אם זה פוליטיקה ודת על ידי קונספירציות בין גלקטיות. בסיפור, האדם הוא הנבל המחפש אחר כוח וידע אבסולוטי בכדי לשלוט, ובכך שפר מפנה אותנו כנגד עצמנו, המין האנושי ותחלואיו. הוא לא משאיר לנו דמות כלשהי להערצה או חיבור מכיוון שהתרבות שבני האדם החריבו קושרת קשר כנגדנו וקוראת להשמדת תרבות האדם.

כשמתייחסים לכתיבה שמים לב ששפר בונה הכל סביב העלילה, איך שהעלילה מתפתחת ככה גם השירים ופרץ האנרגיות המועברות דרכן. מדובר ברכבת הרים של תחושות ורגשות, הכעס, הקבלה של המוות, ההקרבה העצמאית, הנקמה, אי הוודאות. מרכז העולם הוא הליריקה ועל ידי האינטוראים האווירתיים שפר מנסה (ומבחינתי מצליח) להכריח אותך לשבת עם החוברת ופשוט לקרוא את הסיפור ולהיכנס אל עומק העלילה.

שינוי נוסף בעל הבחנה הוא המגוון המוזיקלי ששפר משתמש בו. כל אחד שמאזין לאלבום יכול לשים לב לשימוש החוזר במלודיות ואלמנטים אורינטאליים בשירים מסויימים לרבות בקטעי אינטרו, אפילו בשירה נשית ים תיכונית, דבר המחליף את סגנון השירה האופרתי שהיה מצוי ברובו בשאר אלבומי ההרכב. לכל מי שתהה אז לא, עדיין אין סולואים בעלי משמעות או יצירתיות – דבר שהוא חיסרון, אך אנו רגילים אליו.

לסיכום, Iced Earth חוזרים ובגדול, מרבית השירים אולי לא מהירים כפי שהורגלנו מהריפים הדוהרים של שפר, אבל המלודיות והפזמונים ההמנוניים גורמים לנו לסלוח על כך. קולו של ריפר מתלבש הרבה יותר טוב באלבום הזה מאשר באלבום הקודם, האלבום הזה נכתב עוד בתחילתו בשביל גוון קולו של ריפר. כיום לא ניתן לדעת איך ישמע החלק השני לסיפור, בייחוד לאחר החדשות המרעישות על חזרתו של Matt Barlow לתמונה והידיעה שהוא זה שישיר בחלק השני. אז מה גורל האלבום הבא? מה גורל המין האינושי? To Be Continued …