Insomnium – Across The Dark

מבין כלל הלהקות שמבחינתי אלבומיהן קרובות לשאת את הכותרת "יצירת אומנות", מתבלטת לה Insomnium, שלאחרונה יצאה עם אלבום חדש. את הלהקה הכרתי דרך הוצאתם הקודמת, Above The Weeping World, כשהפריצה המרכזית וההכרה העולמית כבר הייתה מאחוריה, וכל מי שחושב שהוא מכיר דת' מטאל מלודי איכותי, היה חייב לעצמו את האלבום הנ"ל. המקצועיות, הגוון השוודי-משהו (למרות שהם בכלל מפינלנד), המלנכוליה סטייל Agalloch – כולם התערבבו לסלט מהוקצע של אחת מיצירות המטאל הטובות ששמעתי.

הקו המוזיקלי הכללי של האלבום אינו מאוד שונה מהחומר הקודם של הלהקה. "Equivalence" מתחיל עם דפוס מאוד דומה לפתיחת האלבום הקודם, כשהאינטרו \ שיר הראשון נכנס באיטיות, נגיעות פסנתר וטמ-טמים מתחילים להכתיב את הקצב, ובדיוק כשנדמה שהרצועה עוברת את גבול ה-"אינטרו" והופכת לשיר של ממש, היא נפסקת באחת, ועוברת מיד ל- "Down With The Sun" שזורק אותך אל עולמה החשוך של הלהקה, המלא במלודיות ובקצב בינוני כמו שכבר הספקנו להכיר. אם מישהו חשב שנוצרה רווחה בשנים האחרונות בז'אנר הדת' המלודי, הרי שאין זה באמת המקרה.

משהו שדחף לי את הגבה למעלה, הייתה השירה הנקייה ששמעתי ב- "Where The Last Wave Broke" כשחשבתי לעצמי, שלא ככה נשמע הסולן כשהוא שר בצורה נקייה, או שפשוט הייתי רגיל לגרגורים החינניים שבוקעים מגרונו. אכן לא זה המקרה, אלא איש Enemy Of The Sun הצעירה, Jules Naveri שמו, תורם את קולו כסולן אורח, אמנם זה מוסיף, אבל בלא מעט מקומות כאן זה גורע, כששירת הקלין נשמעת כמו איזה מחסום מאולץ בין הריפים הקליטים והמעולים לבין שאגותיו של Niilo.

כשמתקדמים ומגיעים אל שירים מספר 4 ו-5 האיטיים יותר, מבינים בעיה מרכזית באלבום החדש של הפינים: עקביות-יתר. במילים פשוטות, אותה גברת של האלבום הקודם וזה שקדם לו, בשינוי אדרת קל. מעריצים ותיקים יותר של הלהקה יסתכלו על Across The Dark בעין חושדת ובוחנת יותר, אך הסירו דאגה מלבכם, לא תחושו נבגדים אלא להפך – אמנם ההתפתחות אינה גדולה מדי, אבל כאלבום שנשמע כמו המשך כמעט ישיר של ההוצאות הקודמות, הוא נשמע נהדר ולא מסריח מחוסר מקוריות.

זוכרים את הבחור עם השירה הנקייה? הוא נכנס לכושר שיא ב-"The Lay of Autumn" ובמשך תשע הדקות הכבדות (והאיטיות) של הרצועה, הוא נותן לא מעט מקטעי השירה שם. כמעט בלתי אפשרי להתעלם מהיכולות שלו, וגם אם לא אהבתי את השילוב שלהן, אי אפשר להגיד שהן ברמה נמוכה שלא מספקת את האלבום. אם כבר הזכרתי את הקומבינה שעשו בין השירה הנקייה לבין שאגותיו של סולן הלהקה, הרי שהגענו לבעיה פעוטה, אך מורגשת (ולא חפה גם מההוצאה הקודמת של הלהקה) – בניגוד לסולני דת' מטאל כאלה ואחרים בעלי ושת אימים, ל-Niilo Sevänen אין אישיות של ממש בשירה, אין לו את ה"בשר" כדי לקרוע את המיקרופון, או את המיעוט המזערי של שוני הגוון בין קטע לקטע.

לבסוף, שמיני במספר, "Weighed Down With Sorrow" חותם את האלבום. השיר מתחיל בנגינת הכינור המוכרת שהלהקה נהנית להשתמש בה, רק כדי לספק אדמה לכבדות המתגברת. משם ממשיכים עם ריפים שנלקחו כמעט בשלמותם מ- Insomnium גרסאת 2006, עם הפסקת עצבות קלה ואקוסטית באמצע, עד לקראת שיאו של השיר, הריף האגרסיבי מתחדש ומתחבר אל הקודם בהרמוניה מוחלטת. Across The Dark הוא אלבום מצוין לכשעצמו עם המון איכויות ופנינים, אבל החבר'ה האלה יצטרכו לעבוד עוד יותר קשה לקראת אלבומם הבא, אם ברצונם לשבור את מעגל רגשות ההחמצה שהם נכנסו אליו, כי הרמה (הגבוהה) שאליה הם הגיעו, מתישהו תיתקע במקום.