Iommi – Fused

כבר 30 שנה שטוני אייומי, מאז ימי בלאק סבאת' העליזים, מככב אי שם למעלה בין הגיטריסטים הטובים והמוערכים ביותר במטאל, ובצדק. אמנם רק לאחרונה התעמקתי יותר בסטונר ושות', אבל ככל שאני שומע יותר דברים אני רק מתאהב יותר. הפעם אייומי מארח את גלן יוז הנפלא, וכבר על ההתחלה נראה ששום דבר רע לא יכול לצאת מזה.

"Dopamine", מתחיל לאט ובטוח, כבד כמו שאייומי יודע. גלן מפליא בשירה שמשתלבת נפלא, הריפים של אייומי יפיפיים, ויחד עם אווירת סטונר וטיפה גראנג', וליריקה סטונרית שמדברת על השעבוד לדופאמין, כנראה סוג של סם, יוצרים פה שיר סטונר מצוין. מוזיקה נהדרת לאוטו, לנסיעות ארוכות, וסתם לשמוע בחדר בשביל להרגע. כמעט שכחתי עד כמה גלן יוז נפלא, אבל עם כל מילה ושורה כאן הוא מזכיר לי בדיוק מי הוא ומה הוא עשה. סולו פנטסטי, ושוב גלן יוז. הם כנראה מתחרים אחד עם השני מי יותר טוב – ואנחנו רק מרוויחים מזה.

השיר הבא, "Wasted Again", מדבר על המצב שכולנו מכירים כל כך טוב. שוב ריף פנטסטי ממוחו הקודח של אייומי, ועם עבודת רית'ם חזקה ויציבה, ואווירה נהדרת שגלן יוז משלים, יוצרים פה עוד להיט בפוטנציה. נראה כי כל הדיסק יסבוב סביב אלכוהול וסמים, אבל מה רע. סטונר לפי הספר, והחבר'ה האלה הם אלה שכתבו את הספר. עוד סולו מבית היוצר, סוגר את השיר, ולנו נשאר להשען אחורה ולהירגע (ולי נשאר להמשיך לחפור את האלבום כשהוא במקביל חופר אותי. אני אנצח).

השיר השלישי, "Saviour Of The Real", מזכיר בדיוק למי שאולי בטעות הספיק לשכוח למה שני החבר'ה האלה כתבו את הספר, מילה במילה. עכשיו באמת אני נשען אחורה ונהנה. כל דבר שאני עוד יכתוב על השיר הזה סתם יפריע לי להתרכז בו ויגרע ממנו. יצירה של ממש. לא יודע עד כמה זה מטאל, אבל זה בונבוניירה של אלבום. הקטע הרביעי, "Resolution Song", מתחיל בשירה שקטה ואיטית, שלא אופיינית עד כה לאלבום הכבד הזה, אבל גם בזה הם אלופים. השיר חוזר לכבדות הקודמת. אם היה באולימפיאדה תחרות אלבומים לרכב – האלבום הזה היה לוקח איזו מדליה. בלאק סבאת' עדיין חיה ופועמת, גם אם לא קוראים לה בלאק סבאת'. עוד סולו פנטסטי מבסס את האלבום הזה בטופ קלאס, ואני רק מצטער שרק לאחרונה התחלתי לשמוע סטונר. זה טיפה מזכיר את אליס אין צ'יינס, שאין ספק שהושפעו מהחבר'ה האלה. וכל הקשור באליס אין צ'יינס הרי זה מבורך.

משיר לשיר נראה לאלבום הזה אין מגרעות של ממש. "Grace" ממשיך בקו הנהדר של האלבום, ואמנם הליריקה כבר לא מדברת על התמכרויות מסוגים שונים, אבל עדיין הרמה גבוהה ועבודת הגיטרות קודש. אין מילה רעה אחת, וזה מזמן לא קרה לי. השיר צובר טיפה מהירות בהמשך, ושוב, מאסטרפיס. בסה"כ, אלבום נהדר לכל חובבי הז'אנר וחובבי המטאל בכלל. גם אם אתם לא אוהבים כל כך מוזיקה כבדה ואיטית – זה אלבום נהדר להתחיל איתו, או פשוט לשמוע ולשים אותו דרך קבע לפחות בחודשים הקרובים באלבומים הקבועים ברכב שלכם.