IQ – Frequency

מהפכת הPאנק בסוף שנות ה-70', סימלה את סופו של עידן הפרוגרסיב רוק הקלאסי ודעיכתו, ואולי פשוט את חזרתו למחוזות שיותר התאימו לו. בשנים הבאות, קהל היעד של הפרוגרסיב (שהיה הרבה יותר קטן אבל אמיתי מבסבנטיז) ממשיך לחפש להקות חדשות, וכל השאר פשוט נטשו לטובת סוג של שנת חורף רצינית, שגם שינתה במובן מסוים את המבנה הגנטי של הז'אנר. השלב שהגיע אחרי, זיכה את הלהקות שהחיו את הז'אנר הזה מחדש בשם "ניאו פרוג" שהושפע מאוד מאותן להקות של שנות ה-70' כמו Genesis ,King Crimson ,Yes ,Rush ו-Pink Floyd, אבל בתוספת סאונד הרבה יותר מופק ונקי ולעיתים בשילוב של מטאל. החלוצות מבין הלהקות האלה היו IQ ו-Marillion בשנות ה-80' ולאחר מכן בשנות ה-90' גם Arena.

IQ ששמור לה מקום מיוחד בהחייאת הז'אנר הזה עברה לא מעט חילופי נגנים במשך השנים, מה שלא בהכרח מעיד על משהו רע במקרה הזה, שכן מכל הבחינות הלהקה הזאת משויפת כהלכה, אם זה מבחינת יכולת נגינה או כתיבה. אבל כמו להקות אחרות, למרות שיש לה את כל הנתונים, משהו חסר (מישהו אמר Nevermore?), לפחות באלבום החדש שלה שנקרא Frequency שהוא ה-14 שלה מאז 1982. האלבום נפתח באינטרו שמספר על פצצת האטום שארה"ב הפילה על הירושימה, משם נכנסים הקלידים שמייצרים אווירה עתידנית משהו עם השירה של פיטר ניקולס הסולן שמצד אחד מאוד נגישה ומלודית ומצד שני (לטעמי) חסרת ציפורניים וקצת מרחפת מדי. למרות שכששאר חברי הלהקה מצטרפים, השיר הזה מקבל נפח לא רע בכלל, אבל שוב הוא נקי מדי ולטעמי אף חסר תעוזה – מייקל הולמס הגיטריסט מתעסק בליינים מאוד גילמורים אבל משהו לא עובד.

השיר השני "Life Support" מתחיל כבלדת פסנתר שנשמעת יותר כאילו יצאה מאיזה מחזה של אנדרו לויד וובר ופחות מלהקת פרוגרסיב מהפכנית, והגבולות בין שיר מרגש לשיר מלודרמטי שגובל בקיטש מתערערים. למזלה של IQ הולמס דואג להכניס לשיר הזה ליין גיטרה מלודי מעולה ואפל שנותן הרגשה שגשם עוד שנייה עומד ליפול מהשמים, מה שמצליח לעורר קצת את העניינים. "Stronger Than Friction" שאורכו כ-10 דקות גרם לי לא להפסיק לפהק עד בערך הדקה ה-6 שלו באווירה מלנכולית איטית ומרחפת שמשתחררת רק כשעבודת התופים נכנסת לתמונה במקצבים משתנים ובשלל קלישאות פרוגרסיב משמימות (עבדכם הנאמן חובב פרוגרסיב לא קטן אבל יש דברים שיש גבול לכמה אפשר למחזר).

"One Fatal Mistake" ממשיך באותה נוסחה, אך השינוי מגיע עם "Ryker Skies" שמזכיר לנו (למרות עוד פתיח קצת מיגע שלפחות נשבר בזמן) שעוד מדובר בלהקה חשובה ומהפכנית עם סאונד עתידני , קצת יותר ביצים ופתאום הנוסחה משתפרת לכיוון יותר מטאלי – כשההמונד החליף את הקלידים המסונתזים (שחוזרים בקול תרועה רמה לאחר מכן) שלי אישית הציקו מאוד. "Closer" שסוגר את האלבום ממשיך בקו האיטי, מלודי ומלנכולי ששורה על כל האלבום הזה עם הגנבות יפות של גיטרה אקוסטית. הקטע הזה ידבר גם לאלה שלא ממש אוהבים פרוג על גווניו הוא פשוט שיר פופ יפה שעובד (בשונה מלא מעט קטעים אחרים באלבום הזה). לסיכום למרות ש-IQ מייצרים פה אלבום שמאוד אופייני להם, אלבום מלא בהוקים קליטים וקטעים שנחרטים במוח, הוא פשוט לא עומד בציפייה שלי – הוא חסר עוקץ ונמרח יתר על המידה. יכול להיות שבהופעות השירים פה עובדים יותר טוב אבל זה פשוט לא מספיק, אולי בסיבוב הבא זה ילך יותר טוב, בינתיים, מה שאנחנו מקבלים הוא לא יותר מאלבום סביר מינוס…

IQ – Bonus DVD: Live In Holland 2007
מאת: איתן גפני

דיסק הבונוס שמגיע עם האלבום האחרון של IQ הוא תיעוד של הופעה שנערכה לפני שנתיים בהולנד, מול אולם קטן ומלא בצופים. IQ עולים לבמה אחד אחד: הבמה הקטנה, צנועה, ללא עזרים או תפאורה, רק מסך קטן מאחורי הלהקה שמקרין אימאגי'ם רנדומאליים. לכל נגן הכלי שלו, כולם לבושים בפשטות, אין תחושה של שואו או התרגשות יוצאת דופן. הקהל לא מריע, אלא מוחא כפיים בנימוס, עומד וצופה בחברי הלהקה בעוד הם מנגנים את הקומפוזיציות המסובכות, הדורשות תשומת לב מלאה. פיטר ניקולס, הסולן, נראה קצת לא חובר לקהל, נראה מקצועי מדי, קצת מזכיר קלישאות רוק של זמרי עבר שמגיעים להופעות קטנות ומנסים להתנהג כאילו הם עדיין מופיעים מול אלפי אנשים. אנדי אדוארדס, המתופף, אינו משקיע אנרגיה מיותרת ואינו מזיע.