Iron Fire – To The Grave

מאוד נדיר שאני כותב על הרכב הבי או פאוור, מאוד מאוד נדיר. אין לזה סיבה מיוחדת, אני פתוח כמעט לכל סוגי המטאל ישנים וחדשים. ההרכב הזה עניין אותי באופן ספציפי בגלל הסולן שהיה בפרויקט של יוצאי Mercyful Fate, שנקרא Force Of Evil. אז קיבלתי לידי את האלבום של Iron Fire והוא נשמע הכי פאוור שאפשר. ישר קפצה לי לראש בחורה בלבוש מינימאלי שמענטזת ליד איזו מדורה, כשבצל אורבת איזה מפלצת שתכף תקפוץ עליה ותבצע בה אחת מן האפשריות הנ"ל: תערוף לה את הראש ותבצע בגופתה נקרופיליה; תחטוף אותה כמלכודת לאביר הלבן, אויבה משכבר הימים; תשלם לה כמה מטבעות זהב כדי שתמשיך לענטז; ואני יכול להמשיך הלאה. כמובן שאלפים, קוסמים, אבירים ושמות של מקומות או דמויות קפצו לי גם לראש.

האלבום שיצא בחברת Napalm Records הוא האלבום החמישי במספר של ההרכב הקיים כבר מ-1995. הסולן Martin Steene מוביל את Iron Fire מתחילת הדרך, כשמסביבו התחלפו מרבית הנגנים (לפחות 5 גיטריסטים, בסיסטים ומתופפים). כמו אלבומי הלהקה הקודמים, גם To The Grave הוא אלבום פאוור מטאל מלודי, סמפוני, פומפוזי, כוחני שיכול היה להיות מרשים יותר רק עם לסולן היה קול פחות מעצבן. אני חייב לציין שב-Force Of Evil שעושים משהו יותר לכיוון הדום, שם הוא הגיע לטונים פחות גבוהים. בכל מקרה, מן הבחינה המוזיקלית האלבום לא נשמע פלצני ומגוחך כמו שמות השירים.

הרצועה הראשונה "The Beast From Blackness" נפתחת באינטרו מלא קלידים וריף מהיר המזכיר מאוד את סגנון הנגינה של Kai Hansen (מ-Gamma Ray). עם קריאת המילים ההתלהבות עוברת. חברי Iron Fire לא מצטיינים בליריקה, אבל עובדה זו נסלחת עקב היותם מדנמרק ועקב היותם להקת פאוור – שתי נסיבות מקלות לכתיבת מילים טיפשיות. השיר השני, "Kill For Metal", קורא למאזינים לקיים מצווה – והלהקה דואגת להעביר את הקריאה באופן סוחף. השיר נפתח בקטע דקלום דרמטי אשר מתחבר לשיר מהיר רצוף סולואים המכיל פזמון המנוני. הניסיון להשתמש בנוסחת המתכת של Manowar לא עובד! רק Eric Adams ו-Joey DeMaio מכירים את המרכיבים הסודיים של הנוסחה ואיכשהו מצליחים לעשות את זה.

שיר הנושא ממשיך את הרעיון של השיר הקודם, אפשר אפילו לכתוב את זה במשפט אחד – "Kill For Metal To The Grave". שוב שיר עם פוטנציאל מוזיקלי בינוני וביצוע ווקאלי מעצבן. מבחינה מוזיקלית הלהקה מציגה שירים בעלי מבנה זורם, קליט ואף סוחף. אך שילוב של ליריקה בינונית מינוס, וסולן בעל יכולת ווקאלית לעצבן אדם שבלע 30 ק"ג של כדורי וואליום, פשוט הורס את האלבום ומשכנע אותי ללא צל ספק להעיף את הדיסק מהמערכת שלי. מומלץ למעריצי הפאוור המאוד מאוד שרופים או למעריצי Martin Steene, אם יש כאלה.