Judas Priest – Redeemer Of Souls

שש שנים זה המון זמן. בת'כלס, זה פרק הזמן הארוך ביותר שלקחה הלהקה בלהקליט אלבום חדש מאז שבע השנים שבין Painkiller ל Jugulator, ושם היו כמה שינויים שבהחלט עשו את העיכוב הזה למובן. גם כאן היה שינוי משמעותי, ההחלפה של הגיטריסט הוותיק KK Downing בגיטריסט הצעיר Richie Faulkner היא לא מובנת מאליו. היא לא פחות משמעותית מההחלפה של Adrian Smith ב Maiden בזמנו – התקפת הגיטרות הכפולה של Judas תמיד הייתה אחת מאבני היסוד החשובות, לא פחות מהשירה של הלפורד.

עד כמה זה היה משמעותי?

בסיכומו של אלבום, לא יותר מידי. Tipton עובד יפה לצד הבחור, אבל אם מסתכלים על אלבום שלקח 6 שנים להקליט יש כאן בעיות קצת יותר גדולות: הסאונד, שהוא קצת עייף ופחות עוצמתי מזה שהיינו רגילים לו מהלהקה, השירה של הלפורד, שנראה שהגיל עשה את שלו וקצת החליש את מפלס הצרחות האופייני לו, וקצת מחסור בריפים ייחודים רבי עוצמה כמו אלו שמלאו את ה Painkiller.

אני יודע, אי אפשר לצפות מהרכב שפעיל כל כך הרבה שנים לשחזר את תהילת העבר כשיש לו כל כך הרבה אלבומים ושירים קלאסים וגאוניים ברפרטואר, איפה בחלק מהשירים פה יש קצת תחושה שאפשר היה לעשות הרבה יותר ממה שנעשה.

השיר הפותח Dragonaut היא המנון 80's חביב עם ריף לא רע, מקצב סביר ושירה סנטדרטית של הלפורד, זה לא משהו לכתוב עליו הביתה ובהחלט לא איזה Painkiller שמעיף לך את הראש, החלק היחיד שבו זה מתרומם הוא ההרמוני ליד הניאו קלאסי שמגיע באמצע וקצת מקפיץ לימי One Shot At Glory המשובחים. אבל אם נודה בזה – שיר ממוצע להחריד של הלהקה. ואם להיות ממש ישר – השירה של הלפורד קצת גורמת לתחושה שגרון הפלדה סוף סוף נחלש, זה לא זה.

שיר הנושא מהיר וכבד יותר, ההפקה החלשה קצת מורידה לו מהכוח, אבל הריפים הניאו קלאסים נותנים לו קצת כוח, לצערי שוב החולשה של הלפורד בולטת – ולמרות כמה עליות ברקע, זה נשמע כאילו הוא שומר את עצמו אי שם באמצע המנער הידוע שלו. פזמון סביר, אבל אין פה כוח אמיתי. זה מזכיר מאד את Hell Patrol לפרקים, אבל אולי זאת ההפקה ואולי חוסר הכוח בשירה, זה נשמע קצת כמו גרסה חיוורת.
שוב, רק כשהלידים פורצים ההרכב חוזר לעוצמות המוכרות יותר שלו, למרות ש KK מיודענו כבר לא פה, נראה שהילד החדש בשכונה עושה עבודה לא רעה ויושב טוב בתחלופת הלידים עם Tipton הישיש.

Halls Of Valhalla הוא השיר הראשון באלבום שנותן בראש כבר בדקה הראשונה, ליין גיטרות פחות מצופה מראש, תיפוף כבד, צרחה של הלפורד – נראה שחזרנו למשחק. הבית קצת מחזיר את כולם לשממה שקדמה לשיר, אבל הפזמון חזק והריף סוחב אותו הלאה, והצרחה של הלפורד בסיומו עושה נעים בבטן. באמצע השיר יש איזה ליק גיטרה קטן שמחזיר אותנו ל The Ripper, ושוב קטע ההרמוני של הגיטרות סוחף ומצוין, פה סוף סוף אפשר להיזכר למה מדובר באחת מלהקות המטאל הגדולות בכל הזמנים.

March Of The Damned הוא שיר פשטני, והשירה של הלפורד שוב לא מתרוממת מבחינת גבהים יוצאי דופן, אבל באופן פשוט וברור – זה להיט המטאל הגדול של האלבום, קליט, כתוב טוב, המנון שנשאר בראש. נכון, זה לא Painkiller וגם לא Sentinel קלאסי עם האיכות המדהימה של הגיטרות המתואמות, אבל מה זה משנה ? אחלה המנון מטאל.

זה המקרה פחות או יותר עם Down In Flames, זה לא שיר גאוני של הלהקה, הריפים סבירים ולא יותר – והשירה של הלפורד לא מרשימה במיוחד, אבל זה כתוב טוב, הפזמון קליט וטוב. אני יודע שיהיו מי שיצפו לאיזו הברקה מהלהקה הזאת – אבל נכון לרגע זה באלבום, אני מוכן להסתפק בשירים טובים – וזה אחד מהם. מה שכן, בחייאת, שחררו קצת את טרביס, זה כל מה שיש לו? תיפוף מקצב ביניים רגוע שכזה? תנו לחיה להשתחרר קצת!

Cold Blooded הוא סוג של קטע אפי קלאסי של הלהקה, מתחיל קצת משמים ואיטי, אבל ככל שהשיר תופס קצב מפלס הכוח עולה, עד קטע הביניים המהיר שבו סוף סוף הלהקה קצת לוחצת על הדוושה ומרביצה בכבדות. זה עדיין לא Blood Red Skies אבל נחמד לשמוע קצת גיוון במהירות בחומר הנוכחי. ב Metalizer הלהקה משחררת את הרסן ועוברת לכמה מהרגעים הכי כבדים שלה באלבום, חבל שהבית קצת מקרטע עם המקצב שלו, אבל יופי של ריפים, פזמון מלכותי שמזכיר קצת את Exciter הקלאסי, ועליות קלאסיות של הלפורד שהופכות את זה לאחד הרגעים היותר טובים באלבום בשבילי.

Secrets Of The Dead הוא קטע אווירתי שזורק אותנו לאיזור Touch Of Evil מינוס היסוד הבלדתי שלו, קטע לא רע, למרות שאולי הדמיון שלו לשיר הקלאסי ההוא קצת חסרות לי צרחות מפצחות אשכים של הלפורד. למרות זאת, יש בו איזה יסוד אפי מרשים שהייתי שמח לשמוע נגיד מ Iron Maiden בצורה דומה מתי שהוא. Battle Cry הוא שיר מהיר יחסית והלפורד קצת מעלה את הטון ונותן הופעה מרשימה למדי, כולל צרחות קלאסיות בסיום הפזמון, קצת חבל שהריפים עצמם לא משכנעים במיוחד, אבל זה לא רע.

את סיכום האלבום די נתתי בהתחלה, זה תמיד מחמם את הנשמה לשמוע את Judas עושים שיר חדש וטוב, ובואו נודה על האמת – לא ממש צמחו יותר מידי ענקי מטאל שקרובים אליהם ב 20 השנה האחרונות, אבל כן יש קצת תחושה של החמצה – סאונד קצת חלש, כמה ריפים חסרי מעוף, שירה שכבר לא מה שהייתה פעם. זה עדיין אלבום מטאל טוב מאד, אבל אולי בגלל הגאוניות שבה הם כבר נגעו בעבר, כאן זה פשוט מחוויר לעומת רוב אלבומיה הקודמים של ענקית המטאל הזאת.