Kaipa – Mindrevolutions

שמישהו יעצור את רויינה סטולט, זה לא יכול להימשך ככה. השוודי המזדקן לא נותן למאזיני הפרוגרסיב להנות מאלבום שהוא מוציא באחת משלל הלהקות בהן הוא חבר, ומייד מוציא עוד אלבום עם אחד ההרכבים האחרים. לחץ הזמנים העמוס של סטולט גורם בסופו של דבר לתקלות ותופעות לוואי, הרי אי אפשר לנצח להפגיז עם אלבומים מצוינים כל פעם, הנפילה חייבת לבוא מתישהו, והנפילה הגיעה באלבום החדש של קאייפה הרכב הפולק-פרוג השוודי הותיק. האשמה לא נופלת רק על סטולט מאחר והוא לא כותב החומר הבלעדי של ההרכב, אלא הנס לונדין הקלידן נושא בנטל גם.

ההרכב הזה שהוקם בשנות ה-70 וניגן מוסיקה פרוג ייחודית לגמרי בתחילת הדרך, כאשר השירים היו בשוודית, עבר מספר שינויים פרסונאליים (4 בסיסטים, 3 מתופפים, ו-2 זמרים שהוחלפו, ורויינה סטולט אחד) והתאחד מחדש בשנות ה-2000 בזכות שיתוף פעולה בין האנס לונדין לסטולט. את ההוכחה לשיתוף הפעולה המוסיקלי הטוב ביניהם קיבלנו באלבום הנהדר Notes From the Past, עדיין לטעמי הטוב ביותר שלהם.

עייפות החומר מורגשת אצל סטולט, ניתן להשוות את זה בדיוק לסטיבן ווילסון, שניהם מוסיקאים בחסד עליון, שניהם חיים נושמים ואוכלים מוסיקה, שניהם מנגנים וקשורים למס' הרכבים במקביל, בסופו של דבר העייפות מורגשת, כמו שקרה ב – Deadwing. גם הנס לונדין לא חף מפשע, בתור כותב החומר העיקרי של הלהקה יכולנו לצפות ליותר גיוון סאונדים מכיוון הקלידים (כמה אפשר לחרוש על אותו ליד מעצבן?), לעיבודים יותר מאתגרים ולכתיבה אחידה יותר. למרות כל מה שנאמר עד כה, סטולט מצליח להתעלות בייחוד בקטע הנושא ועדיין להשאיר איזו מחשבה חיובית לגבי האלבום הזה.

שיר הפתיחה מתחיל בקצביות ואנרגטיות, ממשיך עם השפעות פולק ברורות ובהחלט מתחיל טוב את האלבום. בשיר השלישי דואט יפה של אלינה ופטריק לונדסטרום, יצירת הנושא היא סימפוניה כמיטב המסורת של סטולט, שיר הסיום הוא בלוזי ואיטי אך ממתיק במעט את הגלולה המרה שנוצרה משאר השירים (כנראה בגלל שהוא מזכיר חומר ישן וטוב של הלהקה).

לסיכום, 79 דקות של מסע אל עבר מחוזות הרוק המתקדם הסימפוני של שנות ה-70 יחד עם פזילות לעבר הפולק השוודי ואל הפיוז'ן, הלהקה הוכיחה בעבר שהיא יכולה להוציא אלבומים מרגשים וטובים יותר, פרט ל3-4 שירים בודדים האלבום לא יוצר עניין של ממש אצל מי שמכיר את הלהקה הזו היטב, ואם אחרי כמה שמיעות האלבום הולך לתפוס אצלי מקום בספרייה ולא בנגן התקליטורים, זה אומר הכל.

את המחמאות באלבום אני זוקף בהחלט ליונאס ריינגולד, הבסיסט מס' 1 כיום לטעמי בעולם הרוק המתקדם, מגוון ,חדשני,טכני ומוסיף הרבה אנרגטיות למוסיקה בכל אחת מהלהקות בהן הוא חבר. גם לזמרת השוודית אלינה(שתרמה קולות ב-2 האלבומים הקודמים) מגיעות מחמאות, אני ממש אוהב את קולה המיוחד והלא שגרתי, היא מגיעה עם המון השפעות קאנטרי וגם מושפעת מלהקות הרוק של שנות ה-70. גם המתופף הפיוז'ניסט שניגן בעבר עם זאפה,מורגן אגרן, בולט באלבום הזה.

יותר מאוחר השנה, הלהקה הולכת לשחרר גרסאות רימסטר של 3 האלבומים הראשונים יחד עם חומר שמעולם לא פורסם, משעמם אף פעם לא יהיה בגזרת סטולט.