Kalmah – The Black Waltz

כמה הו Kalmah זמן עבר מאז ששמעתי על הלהקה הפינית הזו, יותר מדי כנראה, כי אני כבר לא מזהה אותה כמעט. מאז שנתקלנו אחד בשני הספקתי לעבור מהביצה למערות ביער וכחשבתי שניתקתי כל קשר לעבר, לפתע התחלתי לשמוע קולות מוזרים שהזכירו לי את Swampsong – האלבום האחרון של הלהקה שהביא בזמנו דת' מלודי משובח – רק שעכשיו הם הגיעו עם כמה מאפיינים שונים במעין ריקוד ביצתי חדש, או כמו שלימים יקרא The Black Waltz.

מסתבר שאני לא היחיד שעזב את הביצות בחיפוש אחר משהו שונה, שכן גם החבר'ה האלו חזרו ממסע ארוך ומבגר, כשאחרי 3 אלבומים שהיו על טוהרת ה-Swamp – אם זה בשמות האלבומים או השירים, או אפילו בסאונד, שאני לא יודע בדיוק איך להסביר את זה, נשמע ביצתי-משהו – Kalmah הוציאו אלבום שלא מזכיר את המילה הזאת אפילו פעם אחת. דבר נוסף שחסר באלבום הוא הקלידן שלהם Pasi Hiltula שהוחלף ב-Marco Sneck, איש Poisonblack, שמצטרף לשאר חברי הלהקה, יוצאי הלהקות Eternal Tears Of Sorrow ו-Catamenia בין השאר.

כמו שציינתי מקודם, הלהקה בהחלט השתנתה וכבר אפשר להבחין בזה מהשיר הראשון, "Defeat" שנפתח – שלא כמו באלבומים הקודמים של הלהקה – בנגינה עבה וכבדה למדי, שמיד מצטרפים אליה תיפוף מהיר ונגינת קלידים מלודית. אך הדבר הבולט יותר מהנגינה, שנחזור אליה מאוחר יותר, הוא הסולן Pekka Kokko (קוקו, אתה לא קיפוד?) שהחליף את שירת הגראוול הבלאקית שלו, לשירה הרבה יותר כבדה ודת'-אוריינטד, שלי הזכירה ממש את שירתו של סולן להקת Graveworm.

עם השיר השני שנקרא "Bitter Metallic Side" נוכל לשמוע על דבר שונה נוסף, והפעם, זה הנגינה. אם בעבר Kalmah הייתה מונעת ע"י גיטרות מלודיות וצליל שהביא ייחודיות מסוימת, הפעם חברי הלהקה העבירו את המלודיה בעיקר לקלידים, כשהגיטרות והתיפוף הפכו הרבה יותר אגרסיביים ומהירים – זה נשמע טוב, אך מזכיר לעיתים דחופות חומר ישן של להקה קצת יותר מוכרת שנקראת Children Of Bodom. עם זאת, Kalmah עדיין משלבים יציאות מהעבר, בגיטרות, או בסאונד המוכר שלהם, ולמעריצי הלהקה הותיקים, האלבום לא ישמע זר לגמרי.

מפה ואלך, שאר השירים נעים בין הסאונד החדש והנגיעות הישנות, עם כל מיני תוספות בין לבין. "Time Take Us All" מתחיל כמו שיר בלאק מן השורה עם גראוול רצחני בפתיחה ו-"To The Gallows" משלב ריפ (איירון) מיידני-משהו, שאפילו אני הצלחתי לזהות. השיר השישי, שהוא גם שיר הנושא, נע על מלודיה שהזכירה לי איזה פס-קול של משחק מחשב ישן, בתוספת קטע אקוסטי ורגוע שהגיע באמצע והזכיר את קטע המעבר שנקרא "Svieri Doroga". וזה בהחלט נקודה לציון, Kalmah מצליחה לשלב מלודיות רגועות בין כל האגרסיביות, בלי להישמע כאילו הן לא שייכות לשם.

למי שהתגעגע לסאונד הגיטרות המוכר של הלהקה, השיר "With Terminal Intensity" יהיה תזכורת מצוינת, ואם חשקה נפשכם באיזה טעימה בסגנון Children Of Bodom החדש, השיר הבא, "Man Of The King", יתאים בול והייתי אפילו אומר שגם השיר "One From The Stands" שסוגר את האלבום, מגיע עם כמה השפעות מהענקית הפינית. מבחינתי Kalmah כבר לא מוגדרת כלהקת דת' מטאל מלודית, היא השתדרגה, התבגרה והתפתחה למשהו בסגנון ברוטאל דת' מלודי, שאמנם לא מחדש בהרבה, אך עדיין נותן בראש כשזקוקים לאיזה כאסח. בקשר לאלבום עצמו, הייתי אומר שהוא פונה לחובבי הסגנון יותר מאשר לחובבי הלהקה וזה אולי מה שחסר פה כדי שזו תהיה פריצת דרך של ממש.