Kataklysm – Serenity In Fire

קטקליזם עובדת קשה מאד כדי לשמור את התדמית של הלהקה הכבדה ביותר בתחום הדת' מטאל. כמובן שהיא לא הלהקה הכבדה ביותר בתחום הדת' מטאל. האמת, אני לא בטוח שהדת' מטאל זה תחום שאפשר להתמקצע בצורה ה"קיצונית ביותר" או "המהירה ביותר" או הכבדה ביותר – עם עסקנו כבר בנושא. אבל זה לא משנה ללהקה. כנראה שעוד מאלבום הראשון שלה, Sorcery, היא הייתה בעלת אופי תחרותי ומעצבן מבחינת הנגינה והתפיסה המוזיקלית, להבדיל מאחותיה הקנדיות – Cryptopsy ו-Quo Vadis, קטקליזם מתעקשת לשמור על חומר בנאלי, בוסרי ומרגיז לפעמים בשגרתיות שלו. מצד שני – זה עובד.

כששומעים להקה כמו קטקליזם, במיוחד אם שומעים אותה זה הרבה זמן, מבינים שזה סוג של אידיאולוגיה. הם לא דובקים במקורות, הם ממציאים אותם מחדש ואז קוראים להם מקורות. פעם זה עבד. לקחת את הז'אנר המפלצתי הזה, ברוטאל דת' מטאל – ולעבד אותו שיהיה אפילו נגיש לאוזן הרגילה ל-Motorhead ו-Iron maiden. ישר אלה יגידו שזה מסריח כמובן, כי זה דת' מטאל ברוטאלי, אבל לפחות הרע במיעוטו. מצידו האחר של המתרס, הלהקה תמיד נתפסה כמשעממת, שגרתית ומאוסה אצל מאזיני הדת' מטאל היותר "מקצועיים" – אשר העדיפו תמיד להקות עם יותר חן במוזיקה, אם אלה Dying Fetus המקפיצים או Nile האווירתיים יותר.

אבל המכירות מצביעות בעד עצמן – וקטקליזם היא להקת הדת' מטאל הקנדית המוכרת יותר (שני המשמעויות מקובלות) בארצות הברית ובקנדה. פה בארץ פחות. זב"שם. אלבום אחר אלבום קטקליזם מכניסים את הריפים הטחונים האלו, שבעלי פוטנציאל עצום לולא היו תקועים בשירים יבשים החל מאלבום כמו "The prophecy" ועד לתוצר של 2003 – In shadows and dust. זה לא שאין משהו מצמרר, שמעביר חלחלה במוזיקה של קטקליזם, אבל הוא כל כך ריקני לעומת שאר תוצרי השוק שזה פשוט לא מרגש.

שום דבר לא מרגש בקטקליזם (שממש על גבול הכינוי הצפוי "קקה-קליזם") מלבד עבודת התופים. פה יש להם יתרון כועס על הרבה מלהקות המטאל העולמיות, ובעצם מחזיק אותן בסצינה הקנדית של הדת' מטאל – עליה הרחבתי בעבר. קטקליזם מכנים את התיפוף הזה בשם Northern Hyper-Blast – ובכלליות את המוזיקה שלהם תחת הקטגוריה הזאת. משמע דת' מטאל עם תיפוף-ממש-ממש-ממש מהיר, וכל השאר זניח. ככה היה עד כה, וככה המסלול ממשיך, אבל השעמום גואל את עצמו בסופו של דבר וקטקליזם הוציאה אלבום שהוא לא שונה משאר חבריו לדיסקוגרפיה, אבל לפחות יותר טוב ופחות משעמם.

לאחר פתיח שנלקח מתוך הסרט Road to Perdition (זה שטום האנקס המאפיונר ובנו בורחים מהמאפיה) שאין לו שום קשר לקונטסט הדי דפוק של האלבום – מתחיל השיר המהיר Ambassador of pain. עכשיו אין לי בעיה עם ליריקה דבילית בדרך כלל – אבל קטקליזם פשוט דורשים לקבל זבנג לראש על היומרה המעצבנת. אני יכול לראות בעיני רוחי את השיחה שהייתה שם באולפן "בואו נכניס איזה אינטרו עם משפט מפוצץ, ואז נקליט שירים עם ליריקה אדירה" אבל הדבר היחיד שהם הוציאו זה שירים בז'אנר המוכר שסלול כל כך טוב עבור כל להקת דת' מטאל. כן, המילה מוות על צורותיה מופיעה שם בכל מיני גוונים בלי הרבה תוכן. אז הפתיח מתבזבז על שיר מפגר אבל מהיר (באמת, מי שמע על "שגרירו של הכאב"? אם הכאב רוצה להכאיב הוא לא ישלח שליחים).

עכשיו קצת נדשדש במה שטוב ביצירה הזאת. יש כמה ריפים שהלהקה הספיקה להפנים את הרעיון של לכתוב שירים שהם לא לגמרי גרועים – אולי אפילו טובים – כמו השיר As I slither שיש בו ריפים מלודיים סבירים למדי, וכמו כן שיר הנושא שנהנה מאותו יתרון. הופעת האורח של פטר טנגטרן (הבחור מהיפוקרסי / בלאד-בת', שתרם קולו לעוד להקת דת' מטאל שכולנו מכירים) אינה תורמת במאומה לשיר For all our sins אבל עדיין השיר נחשב סבבה לגמרי, ויש עוד איזה סולן אורח מלהקה אלמונית ששואג בשיר "עשר שניות לפני הסוף".

היתרונות הגדולים של האלבום שיש בו כמה שירים טובים, איזה 2-3, והם מצילים אותו כי בסה"כ זה רק דת' מטאל – האומה הקנדית מבורכת במספיק כאלו. אם הלהקה מחזיקה מעצמה כל כך כבדה על ה-500 BPM שהמתופף מוציא בדאבלים, שיהיה לו ולהם לבריאות. זה מהיר כמו ברק וחזק כמו פטיש מלחמה. כל הכבוד. כמה מטאל מצידכם.

החסרונות גדולים בהרבה, כמו שירים שלא סוחבים ומשעממים לפני שהם התחילו, ליריקה מעפנה והסולן הנוכחי (הבסיסט שפשוט עשה חפיפה לתפקיד הסולן כשזה עזב מסיבות שמורות לו) פשוט לא עושה את העבודה. הוא נשמע כל כך "נו, לא בחרנו מי ישיר באלבום. טוב נו, אני אשיר" שאותי כסולן דת' מטאל זה מוציא מהדעת.

בעוד להקה כמו Quo Vadis הולכת ומשתפרת, מוסיפה סולן לשורותיה, נראה ש-Kataklysm מסרבת להתפנות מההתנחלות שהיא הקימה ליד התואר של "להקת הדת' מטאל הקנדית הטובה ביותר". לדעתי התואר הזה מעולם לא היה שייך לה, אם כבר ל-Cryptopsy או ל-Martyr בשנים עברו, אבל ללא ספק – Quo Vadis צריכים לקחת את הכתר מידיהם השמנמנות של קטקליזם.