Key Of The Moment – Key Of The Moment

לפעמים, כשמאזינים למוזיקה, ניתן להרגיש יצירתיות מתפרצת – כזאת שיוצאת מגבולות השיר והנורמליות, כזאת שיש לה כמעט חיים משלה. כזה הוא ה-EP של Key Of The Moment, ההרכב הישראלי בניצוחו של עדן רבין, יוצא להקת Orphaned Land. עדן, שאחראי כמעט לכל השירים באלבום, חבר לכמה בוגרי רימון ולזמרת מיכל עקרבי, ויחד הוציאו תחת ידיהם זהב. זהו חומר שיש לו אופי מסויים, כזה שאפשר לזהות למרחקים, מסוג הלחנים שקורצים לך מבין הריפים בשובבות של "היי, זה אני, נפגשנו כבר, לא?".

ההשפעות שלהם מגוונות, ובמוזיקה שהם שומעים אפשר למצוא את Pat Metheny לצד Bjork ו-Deftones. כנראה שדווקא בגלל השילוב המוזר הזה יצא להם משהו שהוא אלטרנטיב-רוק אבל לא בדיוק, גרובי אבל לא עד הסוף, גותי במקצת, אבל לא לגמרי. את עצמם הם מעדיפים להגדיר כ-"פרוג-מטאל גותי". נו, שיהיה. בכלל, הלהקה הזאת אפופת מסתורין – נדמה שכולם שמעו עליהם, אבל אף אחד לא באמת יודע מה הולך שם מאחורי הקלעים. גם שמם, שעם קצת דמיון יכול להתפרש כ-"תו השעה", הוא משחק מילים.

זה אלבום הבכורה של Key Of The Moment, ולא ברור מה היתה מטרתם בשחרור המהיר, משום שבגדול הבעיה העיקרית כאן היא החפיפניקיות: העטיפה נראית כאילו עוצבה בחצי דקה במקרה הטוב, שמות השירים לאקוניים, והליריקה – גוועלד – מלאה בשגיאות, מאפיין מוכר בשטח הישראלי העילג. מילא, אם זה היה נגמר כאן, אבל גם השירים הוקלטו במקומות שונים, ולפעמים הבאלאנס המוזר-משהו עולה על קולה הענוג של הזמרת. בקצרה, זה נשמע יותר כמו משהו שהוקלט כדי להשמיע לחבר'ה, ולא כמו משהו שאפשר לפרוץ איתו החוצה. אבל אם מעלימים עין מכל זה ומתעמקים ב-"בפנוכו", מגלים משהו הרבה יותר סבוך ומושקע, משהו שקשה לשים את האצבע על מה בדיוק יש בו – אבל יש בו בדיוק את הדבר הנכון שייגע בך ויגרום לך לתחושה כללית של חמימות.

השיר "Thanks" מאוד נעים לאוזן, וכשהשירה פורצת קדימה לאחר המנגינה השקטה בתחילתו, עם קולה היפה של מיכל עקרבי, אני לא יכולה להחניק חיוך. ליין השירה מסתבך לו סביב קלידי פיוז'ן, חסימות דיסטורשיין, ולפעמים גם מקבל את מלוא הבמה. ציפיתי משום מה לליריקה יותר שייקספירית, משהו בצורה שהשיר מתפתח בה דורש את זה ולא קיבלתי לצערי, אבל זה כבר פ'טיש אישי. אחת הבעיות שמיד נגלית לעין היא חוסר הוורסטיליות שבשירה. עם ליינים כאלה הייתי מצפה לשירה מגוונת יותר, ולמרות שגוון הקול של עקרבי עדין ונעים, הוא אנמי בהרבה נקודות. גם בקטעים שקטים חסרה לה נוכחות ו-"בשר". בקטעים קצת יותר מלאי דיסטורשיין היא בכלל נעלמת ולא נותנת את האגרסיות המצופות.

עדן רבין מראה מה הוא יודע לעשות בפתיחה של "My Song". הוא פשוט יודע לנגן, ולא במובן של "ואללה-אני-טוב-בואו-אני-אתן-לכם-קטע-ממש-ממש-מהיר". יכולת ההבעה שלו מופלאה, כמו מעין חותם אישי על השירים שמייחד אותם מחומרים אחרים. המוטו של השיר, "כל מה שיש לי להציע הוא השיר שלי" מוגש בחיבה, בשאיפה ש-"יום אחד גם אני אכנס ל-Hall Of Fame", ויש בכך משהו תמים וכובש. ב-"Splendor On The Grass", שכולו געגועים לילדות, ו-"Angel" – המעברים של מיכל בין קול החזה וקול הראש נעשים בצורה חלקה, הויברציות במקום והשירה כולה נשמעת "עגולה" ומלטפת, מה שמחזק את המוטיב הגותי, רק שזה רחוק מלהקות כגון Nightwish.

שוב, חסרים הרבה גוונים וצבעים בשירה וחבל. אמנם טכניקה יש לה, וגם עדינות למכביר, אבל זה לא מרגיש כאילו יש שם אמוציה אמיתית. גם אפקט ריוורב שמתווסף בפזמון ב-"Angel" לא מחזק את החולשה הזו, אולי רק מדגיש אותה. הרית'ם בונה את שני השירים האלו, פלוס בס קצבי והברקות פה ושם, והם אפילו יותר מינימליסטים מהאחרים (שגם ככה מינימליסטים). כש-"PG15" מתחיל להתנגן, רמת האדרנלין וההורמונים בדם שלי עולה. השיר נפתח בגרוב שמסמן אותו כשיר הכי מגניב באלבום. הוא מדבר על סקס, BDSM אפילו, עם שורות ישירות וקולעות כמו "Tie me up and pull ‘em down, then do whatever the fuck you want".

הפתעה, הפתעה, עדן גם פותח את הפה באגרסיות על סף גראול, מה שיוצר דואט בינו לבין מיכל ומוסיף המון. אם בבתים האפקט על השירה הנשית והאגרסיביות של השירה הגברית יוצרים את האפקט, בפזמון יש ירידה – במיוחד כשהיא שרה שורות כמו"“And I’mma show you hell" אני מצפה לטון יותר חצוף, אני מצפה לשמוע את החיוך המזמין. והוא פשוט לא שם, למרות הגרוב הנהדר שהשיר מצטיין בו, למרות הליריקה המפתה. וכשהיא גונחת, רחמנא ליצלן (עכשיו כולכם תקנו את האלבום, הא?), זה פשוט לא משכנע, אבל כל הכבוד על ההעזה. בכל זאת, השיר הזה ילווה אותי עוד הרבה ולו בזכות המיניות הנוטפת והקצביות המדליקה.

אפשר לומר שהאלבום הזה הוא כמו תמונה עשויה ביד אמן שעדיין לא התווספו לה הגוונים המדוייקים שיהפכו אותה למעוררת התפעלות. עם הפקה כמו שצריך, עבודה וליטוש, במיוחד של השירה, שלפעמים נשמעת פשוט לא מתאימה לסגנון המוזיקלי, יכול לצאת מכאן משהו טוב. מה שכן, יש כאן כבר אופי, מה שחסר להרבה להקות אחרות, בעיקר באלבומים ראשונים. כאן זה כבר מעוצב, רק צריך לצבוע עוד קצת ולעשות פיניש. "Is it the core of art? Or is it just me?" מתפייט עדן בשיר My Song. ובכן, ימים יגידו.