Kna'an – Slavery

דמואים אסור לסקור. אני רוצה להבהיר את העמדה שלי, שגרמה לי לבלוע רוק כל כך הרבה פעמים וגרמה לי לצייר חישוקים על קירות ביתי כדי שבמקרה שיזכירו לי שאמרתי דבר אחד או אחר על דמו פלוני ואלמוני אוכל לחבוט במרכזם את מצחי בכוח רב.

דמואים פשוט לא סוקרים? למה? כי הם אמורים לייצג את שלב הבוסר של הלהקה. לפני שהם פגשו מפיק רציני שיהפוך את המוזיקה שלהם לשמיעה בצורה נרחבת. לפני שהם בקשו את האחריות הכספית שדוחקת בזנבה של כל להקה בזמן הקלטת אלבום, שגוררת אותם להתמקצעות או אבדון. לפני שבעצם להקה מבינה שזהו – את ה-Kill 'em all שלהם הם הוציאו. אפשר לסחוב שנים של דמואים בלבד, Death הוכיחו לכולם שגם דמו יכול להיות פורץ דרך – אבל צ'אק שולינדר מת ולמלך אין יורש, לכן דמואים לא סוקרים.

מבלבל? אולי, הבא אסביר מה הקשר לגישה הזאת, לבין כנען, להקת הדת' מטאל המלודית מנהרייה אשר מכה בנו לכבוד 2005 בדמו חדש בשם "עבדות". נתחיל מהחדשות הרעות. Slavery החזיק אצלי שתי שמיעות רצופות. הראשונה כדי לחוות דעה ראשונית, והשנייה כי אני נחמד לקולגות. הוא לא תפס אותי פשוט. זה לא שדת' מלודי לא עושה לי את זה, אבל פשוט כש-Dark Tranquility מוציאים אלבומי מופת לאחרונה, למה להסתפק בתוצר שהוא בוסרי? זו הבעיה העיקרית של כנען. בוסריות. מצד שני – זה גם סוג של יתרון.

Slavery הוא רק דמו. הוא מייצג תקופה של עבר, של מה שהיה עד עכשיו – ומעכשיו עוזבים את ליגת הנוער. בדמו יש 4 שירים, והוא מתחיל בשיר Last dawn המהיר. השיר עצמו בנוי במבנה די פשוט וחוזר על עצמו עם וראיציה מינימלית בתופים, דינמיקה של אפ-ביטים ודאון-ביטים חמודים, אבל לא מספיק כדי לסחוב שיר שלם לדעתי. הסולו עצמו, אם כי חביב, אינו תופס את האוזן והשירה של אדיר "האופל" רון מאד מגוונת אבל רחוקה מפוקוס ווקאלי לדעתי. אדיר שר בגוון מאד "בלאק-מטאל", מה שמזכיר לעתים קרובות Dissection ו-Immortal, צרחות צרודות בפיץ' גבוה מיוסרות כמעה, ונע עד לגראולים נמוכים מאד. נקודות האמצע שלו, הצרחות המזוהות עם הסגנון הדת' המלודי חלשות בהרבה לדעתי.

למרות השיר הראשון שהוא די מהיר וכסאחסיטי, לדעתי הוא החלש בדמו דווקא. השיר העוקב, שיר הנושא של הדמו מציג בעצם היצע דומה, ריפים מלודים ומהירים, תיפוף מאד זורם ומאד מוצלח מידי המתופף רון עמר גם דואג להרביץ דאבלים לא מעט, וסולו מרענן. השיר מספר את יסורי בני ישראל בשעבוד שבמצרים, כפי שחושף הנאום הקצרצר אודות השלכת הצאצאים לנילוס.

השיר הטוב באלבום הוא Believe in lies והוא בעצם כמדומני השיר שאם זכור לי נכונה, פותח את ההופעות של הלהקה. המבנה של השיר עובד לטובתו. הוא לא משעמם ולא מתיש את המאזין בעומס ריפים מתחלף – אלא מוביל אותו לכיוון שיא השיר, שהוא סולו מרגש למדי. Orphaned land הם עדיין לא, אבל זו הדרך. השיר האחרון – "Rain upon the battlefield" שיר שמיועד להיות הלהיט של הדמו, די עונה להגדרה מבחינת מבנה. הוא די זורם ויש בו קטע פולקלורי משהו בריף שבור וחביב במיוחד, אבל הוא לא מדליק כמו השיר הקודם לדעתי. השיר הזה מבוסס, בשביל הטריוויה, על "גשם בשדה הקרב" של המשורר המנוח יהודה עמיחי, והמלל הקצר של השיר המקורי תורגם ונמצא למעשה בתוך השיר עצמו, אשר קיבל קונוטציה מצמררת מתמיד.

בגדול הדמו הזה לא רע בכלל, אבל לא מספיק בשל כדי להחזיק חומר לאלבום לדעתי. אם הרף ציפיות שלי לא היה כל כך גבוה. מה שהלהקה הזאת צריכה זה מפיק טוב שיידע מה לסנן ואיך להעמיד חלק מהריפים. ההפקה עצמה מאד טרבלית ("מה קרה יותם התחלת לדבר כאילו אתה מבין במוזיקה?" יאמר לעצמו הגיטריסט המצוי) וקצת קשה להתרגל אליה בהתחלה, אבל היי – מה לא עושים בשביל חברים?

הפוטנציאל שם, חברייא, רק צריך לדעת איך לעבד את זה כמו שצריך. להבליט את הבס ולתת יותר נוכחות לגיטרות, זוהי דעתי. אני מקווה שבאלבום המלא של הלהקה לכשייצא, נשמע גרסה מרושעת ומלודית של דת' מטאל מהול בבלאק (אבל פחות, אם כי זה כבר הטעם שלי ולא התפיסה האובייקטיבית לה אני מתיימר להגיע) וגוון אוריינטאלי שאפשר לשים לב אליו כבר בדמו זה.

לסיכום:

הטוב: ריפים חביבים, מתופף מוכשר, קונספט לא רע (תנ"כי, למי שלא עוקב) שלא מחופף בדרך ועסקת חבילה נוחה של דת' מטאל מלודי סטייל שוודיה עם אלמנטים של פולקלור משני הצדדים של המטבע, הקלטי והאוריינטלי כאחד.

הרע: המבנה של השירים לא מספיק טוב ברוב המקרים. חלק מהריפים פשוט הולכים לאיבוד בעקבות זה. לעומת זאת בשיר הפותח ישנה משיכה של ריף שהיא פשוט מרוחה מדי לדעתי. שירת הבלאק מקבלת דגש חזק מדי. זה די מקורי באופן עקרוני לסגנון, אבל לא מצליח להעביר את הקונספט כראוי, מה שגם היא קצת אוורירית בגלל ההפקה, מה שעושה אותה חסרת נוכחות ובשר מלבד הגראולים הנמוכים, שלצערי ההפקה קצת בולעת.

המכוער: קובי פרחי עולה באש על עטיפת הדמו (המושקעת!) מצידו האחד, וגלים מתנפצים אל חוף זהוב בשקיעה מצידו השני. פואטי? אולי. קובי פרחי לרוב פואטי.