Korpiklaani – Tales Along This Road

אם יש להקה שעד עכשיו לא לקחה את עצמה יותר מדי ברצינות, זו לבטח Korpiklaani הפינית. עם שירים כמו "Wooden Pints" או "Beer Beer", אפשר פחות או יותר להבין על מה להקת הפולק מטאל הזו אהבה לשיר ב-2 אלבומיה הקודמים, Spirit Of The Forest ו-Voice Of Wilderness. אך כמו שציינתי, כל זה היה עד עכשיו, ואם נדלג על השיר שפותח את האלבום החדש, אפשר לראות שהלהקה הלכה לכיוון קצת יותר רציני הפעם.

עם צליליו של האקורדיון הפותחים את האלבום, "Happy Little Boozer" משגר אותנו לאמצע היער, עם כוס בירה ביד, לתוך מסיבה שכנראה כבר התחילה ממזמן. הנגינה המקפיצה, והשירה הגרונית השמחה – שהם מהווים מתכון מצוין לשיר בירה מן השורה – מכניסים אותנו מיד למצב רוח. אבל רק עם היכנסו של השיר הבא, "Väkirauta", האלבום באמת מתחיל. בניגוד לאלבומים הקודמים בהם הלהקה שרה בעיקר באנגלית, שיר זה וכמה בהמשך מבוצעים בשפה הפינית, וגם נוטים יותר למטאל מאשר מה שהיינו רגילים עד עכשיו.

עם זאת, תמצאו פה גם הרבה גיוון במחלקת הכלים האותנטיים, כשהאקורדיון מקבל מקום מכובד בין כל השירים, וזאת הודות לצירופו של נגן אקורדיון קבוע בשם Juho שמבצע בשיר הזה את אחד מקטעי הסולו הגאוניים ביותר שתשמעו באלבום – וזה רק חלק קטן ממה שהחבורה הפינית תכננה לנו. כמעט כל רגע באלבום הזה נשמע כמו חגיגה אחת גדולה, כשהגיוון בין הכלים – אם זה כלי הנשיפה, המיתר (כמו ה-Kentale הפיני המסורתי) או כלי ההקשה השונים – מוסיף המון, ונשמע לגמרי לא מסונטז באיזושהי צורה.

"Midsummer Night" ממשיך באותה רוח פרועה, וקולו המחוספס של Juho ביד רמה מנצח על הכלים כמו איזה אורק מרושע, ומוביל אותנו אל השיר הבא, "Tuli Kokko" שלוקח תפנית קצת יותר רגועה, עם קטעי שירה יותר מלודיים. כנראה זה השלב בו שלחו את החבר'ה להביא עוד כמה חביות בירה, כי איך שהשיר נגמר, "Spring Dance" האינסטרומנטאלי מעביר לנו את הזמן בריקודים, עד שנוכל לחזור ולשתות לשוכרה. "Under The Sun" שבא אחריו, מציג מלודיית פולק חזקה כשברקע הכלים לא מפסיקים לעבוד לרגע, גם הוא יחסית רגוע, והפזמון קצת קיצ'י, אבל זה ממש לא מפריע לנו לפתוח את חבית השיכר החדשה.

בזמן שהחברים מתחילים למלא את כוסות הבירה שלהם, הגיע הזמן לתת כבוד למארחים שלנו ואין שיר שעושה זאת יותר טוב מאשר "Korpiklaani", שמשמעו, למי שלא יודע, הוא שבט היער. כולם מצטרפים מסביב למדורה, מחזיקים איש את רעהו בכתפיים, ומייללים עד לשמיים. כאן, הלהקה השכילה לשלב קצת מסגנון ההומפה שלהקת Finntroll ידועה בו, וזה נשמע נפלא כתמיד. לפתע "Rise" נפתח בעצבניות, וכולם ממהרים לסיים את הבירה שלהם כדי להצטרף לחגיגה בריקודי עם, וקצת הד-באנג, באחד מהשירים המקפיצים והמהנים ביותר באלבום. גם השתויים ביותר לא יוכלו להישאר אדישים על הספסל, וינסו לדדה לרחבה, לתפוס איזה בחורה או שתיים ולהתפרע עוד קצת לפני שהם מאבדים את ההכרה.

לבסוף, קצת לפני שכולם נופלים מהרגליים ליד איזה עץ, או ליד המדורה, צריך לשלם, או להחביא את המזומנים כפי ש-"Hide You Riches" מרמז – הרי לא תרצו שמישהו ישדוד אתכם שם. אני דיי בטוח שמי שישמע את Tales Along This Road מבחוץ, יחשוב שהאלבום נשמע מעט מבולגן, אבל זה כל היופי פה. גם אם לפעמים נהיה קצת עמוס מבחינת הכלים, אי אפשר לסרב למסיבה שכזו, במיוחד עם סאונד נקי שנותן כבוד לכל כלי וצליל. ובנימה קצת יותר פיקחית, למרות שהאלבום עדיין באותה רוח שתויה של קודמיו, הוא מציג בגרות מסוימת שלדעתי אף עולה ומשפרת את היחס כלפי הלהקה. נכון שאין להם קטעי סולו חותכים, שירה כובשת או תיפוף מפוצץ ראשים, אבל אווירת הפולק הופכת את Korpiklaani לשוות ערך לא פחות אם זה בסצנת המטאל העולמית, או בפאב השכונתי.