Kreator – Enemy Of God

כן! זה הגיע! האלבום קאמבק של קריאטור! החזרה למקורות! ההשלכה הגסה לפח של כל מה שהתנסו הגרמנים החביבים של מילה בשנות ה-90 כדי לעשות אלבום אולד-סקול ת'ראש מטאל לפי הספר! אבל זה הגיע כבר ב-2001. וקראו לזה Violent Revolution. לדעתי האלבום הכי טוב של קריאטור ואתם מוזמנים להכין את הצלב עליו אתם הולכים לצלוב אותי, אבל יש משהו באלבום הזה שהוא בשל הרבה יותר מכל הקריירה שלהם גם יחד.

אם אסתכל רק על החוברת בלי לשמוע את האלבום לעומק ולטחון אותו כמה עשרות סיבובים טובים כמו שעשיתי, אוכל לומר שהסיבה היא אנדי סניפ. הוא לקח את כל מה ששנות ה-90 עשו "טוב" לת'ראש מטאל, והוסיף את זה לקריאטור בלי שיאבדו מהטאץ' האישי שלהם. אמנם התוצר הסופי היה קצת יותר מלודי (ועל כן התלוננו רבים שההבדל כעת בין קריאטור לארצ'-אנמי הוא רק השירה, ושאנדי סניפ דפוק שהוא הכניס להם רעיונות כאלה לראש) אבל בסופו של דבר, מדובר באלבום כבד, אפל ומחאתי לא פחות מ-Extreme Aggression. השירים שם היו בנויים בצורה כייפית, מאד נוסחתית יחסית לז'אנר אבל בלי לאבד מהכוח שלו ובלי להישמע שחוקים גם אחרי 50 הרצות.

המילים של פטרוזה פשוט פוגעות בחדרים הרגישים האלה שיש בלב. כל מי שמחפש אלכוהול, סמים או משהו שנשאב מההשפעות שלהם מחפש במקום הלא נכון. מילה כותב מהלב ואל הלב, ולא אל הכבד. האווירה ב-Violent revolution הייתה אפלה, בדיונית משהו, מן נבואה שחורה לעתידו של המין האנושי על צורתו האורבנית הדועכת אל תוך הלוע של עולם האדם-לאדם-זאב. בקיצור, אלבום נהדר.

"אויבו שלו אלוהים" אינו מגיע לרמתו לדעתי. הוא יפהפה, אבל הכל מרגיש שידור חוזר, שוב פעם. כאילו, אם "הפיכה אלימה" היה ה-"תוקפנות קיצונית" של שנות ה-2000, אז "אויבו של אלוהים" הוא "תרדמת הנשמה". יש הבדלים כמובן בין האלבומים. האלבום החדש של קריאטור אפילו מתקרב עוד יותר למקורות, לוקח צעד איתן לכיוון הת'ראש מטאל ומתרחק מעט מהמלודיות סטייל גות'נברג שריקדו בכל עברו של האלבום הקודם. הייתי אומר שהם שווים ברמתם מבחינה מוזיקלית, רק שקודמו של Enemy of God היווה אימפקט חזק בהרבה, של שבירת ההגה לסיבוב פרסה פראי וכעת אנחנו רק ממשיכים לעבר הכיוון הזה.

שלעצמו, אויב האלוהים הוא אומצת ת'ראש מטאל ממולחת היטב. הוא מתחיל בשיר הנושא, מכת מחץ לכל הספקנים שחשבו שהם איבדו את הטאץ' שלהם לטובת הסטייל העדכני של המטאל, ריף מהיר כמו טורנדו וכאסח מסורתי לפי הצד הטוב (והרשע) של שנות ה-80. המלל בעצם בומבסטי ומלכותי כמו קריאטור עצמם, שיר העוסק בהצתתה של מלחמת כל המלחמות, התנגשות כל הדתות וחורבן כל האמונות. מלחמה זו היא הרקע לקונספט של השיר והאלבום – אויב האלוהים, אלה הנמצאים מחוץ למתחם הקרב של הדתות, בעצם הם השורדים האחרונים, ומשפט המפתח הוא "אלה החופרים דרכים צדדיות, הם אלה שישרדו לבסוף". לקראת סוף השיר ישנה רמיזה חזקה לריף המלודי של Extreme Aggression, שזו קריצת עין לכל אלה שלא האמינו שקריאטור יכולים לחזור ולנגן ת'ראש מטאל כמו שצריך.

השיר העוקב, Impossible Brutality ממשיך את קו הדמיון של "השמאלני השקט והרוטן בצד". המילים פשטניות יותר, מה שגם זה הסינגל הראשון של האלבום, הקליפ הראשון וכיוצא בזה. הוא נועד להיות הלהיט הקליט, כמו שיר הנושא של האלבום הקודם. תופים קצביים מאד וגיטרות מלודיות שמזכירים את האלבום הקודם בהרבה תחומים פשוט סוללות את הדרך לטבלת הלהיטים של המטאל הגרמני. אני לא חיבבתי את השיר, כי לדעתי הוא קצת חסר השראה, אבל הוא עובד בדרכו הפשטנית והרכה יותר.

Suicide Terrorist, השיר השלישי ממשיך את הקו והפעם נהיה ספציפי ופוליטי יותר. האמת, די התאכזבתי מהתזה שמילה מציג פה, את הטרוריסט כמכונת הרג חסרת רחמים, והמשפט היחיד שאולי מסגיר את הכוונות האמיתיות שלו היא Living Sacrifice. רק בשיר הקודם דיבר פטרוזה על שטיפת מוח ופה הוא ממש מאשים את הטרוריסטים (האשמים לחלוטין כבדרך אגב) כאילו הם נפרדים מהארגון השנא המניע אותם ומטפטף להם שקרים (אם כי יש אזכור קטן, הדבר לא מקבל ביטוי אמיתי). השיר עצמו מבחינה מוזיקלית סוחב לא רע אבל נשאר בשבלונה שמשוחזרת מהאלבום הקודם. המילים לדעתי מתייחסות בצורה מצועצעת לנושא רציני הרבה יותר.

לקריאטור יש הרבה מאד אמביציה להשאר עדכנים גם מבחינת מלל ואף מבחינה מוזיקלית. הם מכניסים מדי פעם קטעי ברייק-דאון (כמו בשירים World Anarchy או Voices of the Dead) או אווירה גובלת בגותית (הפתיח של Voices of the Dead וההתחלה של The Ancient Plague) אבל בגדול יש פה ת'ראש מטאל מובהק עם לא מעט אלמנטים המזכירים את שוודיה של היום. סממן מובהק לכך הוא כמובן גם הסולו האורח של מייקל אמוט (הדי מחורטט, אם אתם חושבים שתמצאו פה איזה טייק באיכות של קארקאס או אפילו ארצ'-אנמי). השירים לקראת סוף האלבום נהיים קצת פחות ופחות מאורגנים וקצת חסרים בקסם של השירים הראשונים, אבל הדבר מתאזן בעיקר לקראת שני השירים האחרונים, כאשר השיר החותם של האלבום הוא "The Ancient Plague", שיר מפחיד ומצמרר על ההתחלה עם עבודת גיטרה לא שגרתית לקריאטור בכלל, ואפילו שיבה למקורות הקדומים ביותר של הת'ראש מטאל מבחינת טקסט. המשפט שסוגר את האלבום הוא פשוט Satan Was His Name!, שזה די לא אופייני ללהקה המנסה לדמות לעצמה דימוי אינטילגנטי יותר ויותר עם השנים, אבל כנראה זו גם דרך לרכוש את המעריצים בחזרה.

בסופו של דבר מדובר באלבום מאד-מאד טוב. גם השירים הפחות מוצלחים שם, כמו Murder fantasies או Dying Race Apocalypse – שניהם עם ליריקה מטופשת מאד באופן יחסי למרבית הקריירה של מילה, גם הם עובדים בצורה משכנעת, ואולי נשמעים קצת פילרס בגלל השירים הטובים יותר באלבום. בגדול השירים החזקים באלבום הם שיר הנושא הפותח, שני השירים העוקבים אחריו אם אתם בקטע של להיטים, השיר החותם את האלבום אם אתם בקטע של שיר ארוך וכבד ו-Voices of the Dead בתור הבחירה האישית שלי, כי הפזמון שלו פשוט קליט וכיפי.

אנדי סניפ הפיק גם את האלבום הזה, אבל לצערי זו הפקה חסרת יחוד ממשי. הוא לא מתקרב לנקודת השיא שלו באלבומים טובים יותר, כמו האלבום הקודם, וזה הדבר העיקרי המעיב צל גדול על האלבום, וגורם להישמע פחות טוב מהקודם. ההפקה רהוטה מאד, ואפילו מחוספסת יותר מהקודם כדי לתת נופח כבד יותר לעבודת הגיטרה, אבל משהו שם חסר, וההפקה נטולת העוצמה שמאפיינת את אנדי סניפ. ונטור לעומתו, מכה בתוף ברמה שהולכת ומשתבחת עם השנים. בגיל הזה כבר קשה להשאר כל כך מרשים, חברייא, אני אומר שהאיש הזה ראוי למחיאת כף סימולטאנית.

אלה שאוהבים קריאטור, יודעים טוב למה לצפות. אלה שמשום מה לא מכירים – גם להם מומלץ לרכוש. אלבום איכות לכל בית המכבד את עצמו, והוא יראה נהדר ליד לד זפלין הרימאסטר ואוסף הלהקות צבאיות של אבא.