1. Hellraiser
  2. Too Wired To Sleep
  3. Hangman
  4. Angel Of My Dreams
  5. Fight On
  6. So Long
  7. Spirit Of The Night
  8. Midnite Fantasy
  9. No Risk No Gain
  10. Turnin´ Inside Out
  11. Take My Luv
  12. Justice
  13. Luv Will Survive
  14. Rocks Off!

בוקר קייצי, כביש פתוח, כנ"ל גם גג המכונית שלי… אני משייט בקלילות, כמעט בריחוף, בין 2 נתיבי האספלט השחורים. משמאלי שדרת מלונות לבנים מבריקים ומימיני אוקיינוס כחול ואינסופי. ידי האחת אוחזת בהגה וידי השנייה מונחת על כתפה של הברונטית היפיפייה שיושבת לידי, קרני השמש החמימה מנצנצות על עדשות משקפי השמש שלה בעודה מהנהנת בראשה לצלילי השיר "Hellraiser" של Krokus שמרעידים את מושבי הרכב ומתפזרים אל האוויר הצח של הבוקר.

הרוח הקרירה של הבוקר מעיפה לי את השיער ואני עף אל תוך האופק שמולי לנהמת המנוע והגיטרות של השיר… איזה אחלה יום! אני מקפיץ רצועה ברדיו דיסק לשיר "Too Wired To Sleep" וכשם שעושה השיר, גם אני מגביר את קצב הנסיעה… יום קליפורני טיפוסי בחודשים האלה של השנה, אני כולי מרוח בחיוך והטבע פשוט מחייך אליי בחזרה.

עוצרים בדרך לנוח, נשכבים על כר דשא רך, כל מה שעובר בראש הוא "Don't Cover My Eyes…" כמו שאמר זמר מסוים בשיר ישן, או שזה שיר ששמעתי לא מזמן? הלילה יורד, אני שוב על הדרך, אורות העיר קוראים לי מרחוק כאילו מנווטים עבורי אל חוף מבטחים. הרוח החמימה מלטפת לי את הפנים, ידי האחת אוחזת בהגה וידי השניה מלטפת את ראשה של הבלונדינית היפיפייה שיושבת לידי, כמו נשמות של הלילה אנחנו מרחפים אל תוך העיר.

אורות הניאון מסביב רוקדים לנו מול העיניים וקולות העיר הגדולה עוטפים אותנו מכל עבר, עם רדת החשיכה ריח של אלכוהול ושאון של רוקנ'רול ממלאים את האוויר כשאופק שומעים צרחות של גיטרה מחשמלת. ואז, בתוך כל ההמולה הזאת, במעין פנטזיה של חצות, כשאני כבר מתהפך כולי מבפנים, היא אוחזת בידי, מתקרבת אליי, אני מביט בעיניה העמוקות, שלטי החוצות הזוהרים מפזזים באישוניה לצליליה של המוזיקה, אני מביט בה, "Angel Of My Dreams" ממש… היא מתקרבת יותר ולוחשת באוזני: "Are you sure you wish to exit without saving?" – שיט שיט שיט! נרדמתי ולחצתי בטעות על ה-X – כמעט הלכה כל הסקירה…

Krokus, אחת מענקיות ההארד רוק שהתחילה את דרכה באמצע שנות ה-70 על תקליטי וייניל, חוזרת עם אלבום אולפן חדש, נדמה לי שזה כבר הוצאה 19 או 20 של הלהקה (להוציא מהכלל הופעות ואוספים) כשב-2 האלבומים האחרונים חזר להרכב הסולן Marc Storace עם הקול הייחודי והמסוקס. מארק תמיד הזכיר לי את בון סקוט, הסולן הראשון של AC/DC רק שהקול שלו נשמע כגרסה יותר מפותחת. שירים קליטים, ביצועים מעולים כצפוי מנגנים מנוסים וותיקים בתחום, זה אלבום הארד רוק \ הבי מטאל לפי הספר שאולי לא יחדש הרבה כי בז'אנר הזה כבר אפשר לומר שדיי עשו הכול, אבל הדיסק הזה באמת מביא לנו משב רוח מרענן עם ריחות של פעם. צלילים שתמיד כייף לשמוע בין אם בנסיעה מהירה על כביש פתוח ובין עם בישיבה ארוכה מול המחשב אל תוך הלילה.